שוב הגיע ראש השנה. שוב האויר דחוס תקוות בקשות ואיחולים. שדות כותנה רחבים, נקיים ולבנים, ליוו אותי כל הדרך צפונה, אל שולחן החג המשפחתי, והזכירו לי כי השנה החדשה עדיין מנסה להתחמק ממשא הצפיות והרצונות שאנו מטילים עליה.
כל אירוע בלוח השנה, חג, יומלדת, או יום זכרון, גורם לנו תמיד להיזכר איפה היינו באירוע שקדם לו. לבחון מה השתנה מאז, מה נשאר, ומה דעתנו על זה. לפני שנה הייתי בעיצומו של הטיפול הכימותרפי. אבא שלי הביא אותי מבית החולים צפונה אל שולחן החג, עייפה וקירחת, אך ליבי קל ועירני. הרשיתי לעצמי אז לא להשקיע שום מחשבה מעייפת בענייני ״היום הנורא״. ויתרתי על חשבון הנפש, על העמידה הבוחנת מול עצמי ומול זה שלמעלה. מחלה שוטפת הכל, דוחקת שאלות קיומיות לפינה, משחררת את האחריות לחופשי. לפני שנה הייתי חלק מהסדר מיוחד, משחרר, ונעים בחלקו.
והשנה? השנה יש לי בראש פרפרים.
איזה יצור נפלא זה פרפר! לפני כמה שנים יצא לי להשתתף בסיור בתעשייה האוירית וראיתי שם תערוכה שלמה על פרפרים, פרפרים בשירות המדע. אני לא זוכרת הרבה פרטים, אבל נדהמתי מאלפי המינים הצורות והצבעים, ומהחכמה הרבה שאפשר ללמוד ממחזור החיים והרגלי התעופה שלהם.
בחודשים האחרונים הייתי גולם. אספתי את עצמי לחלל הכי מצומצם שעדיין יכל להכיל אותי, עטפתי בציפוי חד כיווני וחיכיתי. הייתי צריכה זמן שאף אחד לא רואה או שומע מה עובר עלי, זמן שאני מרפה מהתוכנית המסודרת שלי להבראה וחזרה לשגרה, מרפה מכך שהיא לא עובדת, זמן בלי מחשבות. הטלטלות שקרו פה בקיץ, ״בין עזה לרפיח״, שהכריחו את כולנו להתמודד, רק הוסיפו לרצון שלי ״להתגלם״. פשוט לחכות בשקט לפני שאהיה מוכנה לצאת החוצה, פרפר חדש וצבעוני.
חלק ניכר מ״זמן הגולם״ שלי עבר בתוך תפאורה נהדרת. אני אפילו יכולה לומר, בלי להגזים, שזכיתי להיות במקום המושלם כדי לעצור, לנשום, לשתוק, לשכוח, קצת לבכות, קצת להתלבט, ולטוות לאט לאט את כנפי הפרפר שלי.
עניינה של שנה חדשה היא לנסות להשתנות, להשתפר. לחפש מחילה מאחרים, ובעיקר מעצמנו, על דברים בנו שאנחנו לא מרוצים מהם. לפעמים, מחשבות על הפינות בנו שראוי שישתפרו, מסתיימות בשליפת ״בן אנ ג׳רי״ מהמקפיא, ושקיעה ספק משלימה ספק מיואשת אל תוך הספה. לא בהכרח בגלל הקושי לשנות, אלא כי לא מספיק דחוף לנו לעשות אותו. ביקורת עצמית זה בריא, אבל המוכר והידוע בריא יותר.
בתוך המחבוא שלי, הגולם, אני מרגישה את כוחות השינוי. נכנסתי פנימה אחרי תקופה מטלטלת, תקופה של שינויים ותובנות שלא מאפשרות לי לצאת החוצה אותו דבר. אני מציצה וחוזרת. מציצה ובורחת. שוב מתיישבת בתוך הגולם שלי, מסיתה חלקית את קוריו, כדי שהמציאות תעמוד בהירה מול עייני, וסוגרת. רוצה כבר לחזור לשגרה, אבל מפחדת. לא בטוחה מה יהיה עכשיו. מי אני אהיה.
ואת המציאות נסגור מאחורי הדלת / היא מחכה כי היא נמל והיא תהום / ומתגנבת דרך הסדקים ממילא / מחר נראה הכל לאור היום (?) (צרויה להב)
אני חצי יודעת מה צריך לבוא עכשיו, וחצי אין לי מושג. זה חלל שחור שלרגעים אין לי אויר בו מרוב התרגשות של התחדשות, ולפעמים אין לי אויר מהחרדה של הלא מוכר. אני שולחת יד החוצה, עוד יד, שולחת רגל, ובעיקר מאחלת לי לשנה החדשה הרבה אומץ וסבלנות. לזכור את כל ההרים שכבר טיפסתי עליהם, לנשום עמוק ולהמשיך.
Cup Case 