שנת הפרפר שלי

שוב הגיע ראש השנה. שוב האויר דחוס תקוות בקשות ואיחולים. שדות כותנה רחבים, נקיים ולבנים, ליוו אותי כל הדרך צפונה, אל שולחן החג המשפחתי, והזכירו לי כי השנה החדשה עדיין מנסה להתחמק ממשא הצפיות והרצונות שאנו מטילים עליה.

כותנה

כל אירוע בלוח השנה, חג, יומלדת, או יום זכרון, גורם לנו תמיד להיזכר איפה היינו באירוע שקדם לו. לבחון מה השתנה מאז, מה נשאר, ומה דעתנו על זה. לפני שנה הייתי בעיצומו של הטיפול הכימותרפי. אבא שלי הביא אותי מבית החולים צפונה אל שולחן החג, עייפה וקירחת, אך ליבי קל ועירני. הרשיתי לעצמי אז לא להשקיע שום מחשבה מעייפת בענייני ״היום הנורא״. ויתרתי על חשבון הנפש, על העמידה הבוחנת מול עצמי ומול זה שלמעלה. מחלה שוטפת הכל, דוחקת שאלות קיומיות לפינה, משחררת את האחריות לחופשי. לפני שנה הייתי חלק מהסדר מיוחד, משחרר, ונעים בחלקו.

והשנה? השנה יש לי בראש פרפרים.

איזה יצור נפלא זה פרפר! לפני כמה שנים יצא לי להשתתף בסיור בתעשייה האוירית וראיתי שם תערוכה שלמה על פרפרים, פרפרים בשירות המדע. אני לא זוכרת הרבה פרטים, אבל נדהמתי מאלפי המינים הצורות והצבעים, ומהחכמה הרבה שאפשר ללמוד ממחזור החיים והרגלי התעופה שלהם.

222

בחודשים האחרונים הייתי גולם. אספתי את עצמי לחלל הכי מצומצם שעדיין יכל להכיל אותי, עטפתי בציפוי חד כיווני וחיכיתי. הייתי צריכה זמן שאף אחד לא רואה או שומע מה עובר עלי, זמן שאני מרפה מהתוכנית המסודרת שלי להבראה וחזרה לשגרה, מרפה מכך שהיא לא עובדת, זמן בלי מחשבות. הטלטלות שקרו פה בקיץ, ״בין עזה לרפיח״, שהכריחו את כולנו להתמודד, רק הוסיפו לרצון שלי ״להתגלם״. פשוט לחכות בשקט לפני שאהיה מוכנה לצאת החוצה­, פרפר חדש וצבעוני.

חלק ניכר מ״זמן הגולם״ שלי עבר בתוך תפאורה נהדרת. אני אפילו יכולה לומר, בלי להגזים, שזכיתי להיות במקום המושלם כדי לעצור, לנשום, לשתוק, לשכוח, קצת לבכות, קצת להתלבט, ולטוות לאט לאט את כנפי הפרפר שלי.

IMG_4909

עניינה של שנה חדשה היא לנסות להשתנות, להשתפר. לחפש מחילה מאחרים, ובעיקר מעצמנו, על דברים בנו שאנחנו לא מרוצים מהם. לפעמים, מחשבות על הפינות בנו שראוי שישתפרו, מסתיימות בשליפת ״בן אנ ג׳רי״ מהמקפיא, ושקיעה ספק משלימה ספק מיואשת אל תוך הספה. לא בהכרח בגלל הקושי לשנות, אלא כי לא מספיק דחוף לנו לעשות אותו. ביקורת עצמית זה בריא, אבל המוכר והידוע בריא יותר.

בתוך המחבוא שלי, הגולם, אני מרגישה את כוחות השינוי. נכנסתי פנימה אחרי תקופה מטלטלת, תקופה של שינויים ותובנות שלא מאפשרות לי לצאת החוצה אותו דבר. אני מציצה וחוזרת. מציצה ובורחת. שוב מתיישבת בתוך הגולם שלי, מסיתה חלקית את קוריו, כדי שהמציאות תעמוד בהירה מול עייני, וסוגרת. רוצה כבר לחזור לשגרה, אבל מפחדת. לא בטוחה מה יהיה עכשיו. מי אני אהיה.

ואת המציאות נסגור מאחורי הדלת   /   היא מחכה כי היא נמל והיא תהום   /                           ומתגנבת דרך הסדקים ממילא   /   מחר נראה הכל לאור היום   (?)         (צרויה להב)

vermont

אני חצי יודעת מה צריך לבוא עכשיו, וחצי אין לי מושג. זה חלל שחור שלרגעים אין לי אויר בו מרוב התרגשות של התחדשות, ולפעמים אין לי אויר מהחרדה של הלא מוכר. אני שולחת יד החוצה, עוד יד, שולחת רגל, ובעיקר מאחלת לי לשנה החדשה הרבה אומץ וסבלנות. לזכור את כל ההרים שכבר טיפסתי עליהם, לנשום עמוק ולהמשיך.

להתרסק למציאות. השלב ששכחתי

חמישה חודשים שלא נכנסתי לכתוב בבלוג, והיה נחמד לגלות שאני עדיין זוכרת את הסיסמא. 🙂

לאורך כל התקופה שהייתי חולה, היתה לי בראש תוכנית איך להבריא, מחולקת למשימות ושלבים. הדברים היו מפורטים כמו בטבלת אקסל, לפי פרקי זמן ותאריכים. בכל עמודה רשמתי עם מה צריך להתמודד ואיזה משאבים יש לי בשביל זה. בעמודות התחתונות, (ספטמבר 2014) היה רשום ״סוף״, ומתחת שאני בריאה, כל בוקר יוצאת לעבודה חדשה ומעניינת, כל ערב חוזרת לזוגיות חדשה ומרגשת, ויש סוף טוב לסיפור.

אבל לאט לאט בחודשים האחרונים, הבנתי שאני צריכה למחוק את הטבלה, ולגלות את החומרים האמיתיים שהמציאות עשויה מהם. חומרים הרבה יותר אמורפיים, מאתגרים, ומפתיעים. חומרים שהזכירו לי שעדיין יש לי על מה לכתוב, אפילו שאני כבר לא במועדון הסרטן.

אז חזרתי.

 

 

גרנד פינלה

יש דברים שאין להם סוף ברור. צריך לקחת סכין ולעשות לבד. אז לקחתי את המוצ'ילרית הכי הכי שאני מכירה:

עם-נעמה

ונסעתי לחפש הוכחה שנגמר. (=טרק אראונד אנה פורנה)

פס

אז מה היה:

10 ימי הליכה
מינוס משו טמפרטורה
5455 מטר לטפס אליו
והרבה אוכל מאתגר קיבה

מ.ש.ל

(=בריאה)

פאקנסר

שולפת מהכיס של החולצה פתק צהוב מקומט עם רשימת תודות. זה ארוך, ויש אפילו דמעה קטנה שהרטיבה בצד.. אבל כחכוח קטן ונארגן פה איזה טקס!

אז תודה. על תקופה די פסיכית שטוב שנגמרה. (וגם קצת טוב שהיתה.) וזהו. זהו. זהו. זהו.

סוף.

צללים-בשלג

 

 

 

 

אז מה עכשיו?

בין עבודות, תקופת מעבר. אוטוסטרדת מצבי הרוח שלי לא נגמרה עם סיום הטיפולים. החלל הזה, והציפייה למלא אותו כמה שיותר מהר…ממממ….לא קל. (ואולי זה בכלל טיפול הורמונלי חדש שמעצים אצלי הכל…?!? )

הטיפול האחרון של קייטנת הסרטן היה בפורים. כשכולכם גירדתם את עצמכם מהמיטה אחרי לילה של הסתובבויות. אני התייצבתי בשעה 8:30 בבוקר (מחופשת) והשתחלתי לי מתחת למכשיר ההקרנה. זהו. מזל טוב. נגמר. חג שמח. פורים שמח.

פורים

האחות ישבה איתי לשיחת סיכום. אמרה שלרוב בשלב הזה מגיע קצת דיכאון ושאני לא אבהל. חברה אמרה שעד עכשיו הייתי עסוקה בטיפולים, ועכשיו יש לי זמן להתמודד רגשית עם כל מה שעברתי. אמא דאגה מלשמוח יותר מדי, כי צריך לשמור על הגוף כדי שלא יפתח שוב תאים סוררים.

ואני?

בתוך שובל הברכות והתחושות הזה, חזרתי הביתה. עד שעה 12:00, כבר הייתי שרועה על הספה, עמיר לב ברקע, ובקבוק עראק על השולחן. (מושלם או עצוב?).

 

איך לעזאזל חוזרים לכושר?

כל פעם שסיימתי סדרת טיפולים, קיבלתי מאחות המחלקה דף שחרור סטנדרטי עם הוראות, תופעות לוואי צפויות, זמן החלמה, והמלצות להמשך. תמיד מצאתי שם את השילוש הקדוש: תזונה נכונה פעילות גופנית ושמירה על משקל תקין. לפני כמה חודשים נפגשתי עם הרופאה שלי בדיוק כשחזרה מהכנס השנתי העולמי על סרטן שד, היא הסבירה לי בחיוך גדול שלפי המחקרים האחרונים, ההמלצות הכי חמות זה לעשות הרבה פעילות גופנית. הכי טוב 45 דקות חמישה ימים בשבוע.

אוי לא.

לא שאני נגד פעילות גופנית. זה מנקה את הראש, מחייה את הנשמה, כמובן טרנדי מאוד, אבל את החלום שזה יהפוך להיות משהו שיגרתי וזורם בשגרה שלי, עדיין לא הצלחתי להגשים.

אופניים

דיווש ברחבי העיר כדי להגיע ממקום למקום. נחשב?

פילאטיס

פילאטיס עושה הרבה. כיף. אבל איכשהו לא נראה לי מספיק עונה על ההוראה הרפואית…

ריצה

וכן אני מנסה גם לרוץ. (לא בטוחה שזה חוקי לגור בתל אביב ולא לעשות את זה). אבל 45 כפול 5 עוד ממש רחוק. ממש!

ריקוד

אולי זה הפתרון. נראה לכם אפשר להתחיל להיות רקדנית בגיל 32?

 

אז מה עושים מפה?

אני מרגישה שכ"כ הרבה חודשים אני בודאות שיהיה טוב. הרבה יותר מטוב. ולפעמים זה מה שנתן לי את הסבלנות והכוחות להקפאה הזמנית של החיים. עכשיו הגיע הרגע לפדות את הצ'ק. וזה פאקינג מפחיד. יש לי גם הרגשה שלא הבנתי בדיוק את התאריך שהיה כתוב עליו.

אני יודעת שזו קלישאה, ושבדיעבד לתת סימנים לסיפור זה לא באמת חכמה. אבל כל ההצמדות הזו לחגים לא נותנת לי להתעלם. אז בפורים סיימתי את הפרקטיקה. מאפלה לאור גדול. ועכשיו אני צריכה תקופה של נקיון פסח. לנקות את שאריות המחלה, לנקות את הדברים שחוויתי שם וצריכים להישאר מאחור. למיין מה לקחת איתי להמשך ומה לא…

הר-תבור

 

גילוי נאות

מודה. התמכרתי לבלוג. גם עשה לי סדר במחשבות, וגם כמובן הביא לי קהל. (צורך קיומי. מה לעשות) אבל לבלוג הזה, חייב להיות סוף. אני עוד לא שם לגמרי, אבל קאמינג סוון סווון….

 

 

זמן חורף

ההיסטוריה שלי בעולם הישיבות והמדרשות לא מפוארת, אבל את זמן חורף אני זוכרת. זמן עצל, נמשך, בלי אירועים מסעירים. בלי כבישת פסגות. אבל זמן של הבשלה איטית והכרחית. זה קצת כמו ה "זמן לחכות" שאני מרגישה שאני נמצאת בו עכשיו. מין זמן שלא צריך להסתכל קדימה, לא לצד, ולא לשני. צריך לשבת ולחכות שיעבור. לא לעשות תוכניות גדולות מדי, (ולא להתבאס שנהרס לי הלו"ז כי קמתי עם כאבים ביד.) לחכות.

בנתיים אפשר להסתכל על העוברים ושבים ולשתות שייק. (כי הזמן חורף פה בנתיים הוא רק מטאפורה) אז לא מתלוננים.

                         קיץ

יומלדת

אני כבר בת 32. אם מישהו היה אומר לי לפני 7 שנים שאגיע לגיל הזה בלי ילד אחד לפחות, הייתי ממש עצובה. אבל עכשיו (שבא הרגע), זה מרגיש מאוד שמח. יומלדת זה תמיד זמן של ספירת מלאי. היו לי בעבר טובים יותר וטובים פחות, ועכשיו הרגשתי  שמחה גדולה! חיכיתי הרבה ליומלדת הזה, רציתי שיעבור הזמן והוא יגיע. הרווחתי אותו באיזושהיא צורה, והיה לי כיף לחגוגו איתו במסיבה כהלכתה עם כל האנשים שאני אוהבת.

111

וכמו שלפורים השנה היה פורים קטן באדר א', גם למסיבת סוף סרטן שלי היה טרום מסיבה (זה אפילו יצא באותו תאריך).

קיבלתי מאחי הקטן מתנה ליומלדת, שעון קיר. כבר בשנה ראשונה בבית ספר לעיצוב הבנתי שזה לא מהאוביקטים שנשאר עוד הרבה מה לחדש בהם, ולא ציפיתי לאוביקט שבאמת אתלה בבית. אבל האח בכל זאת הפתיע. הוא השתמש בכישורים המכניים המוכחים שלו והינדס את השעון שיתקדם בכיוון ההפוך. (יתקדם?)

שעון-2

קצת בעייתי להסתכל על זה בצורה פשטנית… אבל הפעלתי את הזימים כדי לחשוב עוד קצת על זמן…ועל תחושת הזמן בהקשר של השגרה המוזרה שיש לי השנה, ויצאו מחשבות טובות. בסוף הרי זמן זה הדבר שאנחנו הכי מפחדים ממנו, ותמיד בריא להתמודד עם פחד.

אדם בחייו אין לו זמן.
כשהוא מאבד הוא מחפש
כשהוא מוצא הוא שוכח,
כשהוא שוכח הוא אוהב
וכשהוא אוהב הוא מתחיל לשכוח.

ונפשו למודה,

ונפשו מקצועית מאד
רק גופו נשאר חובב
תמיד. מנסה וטועה
לא לומד ומתבלבל
שכור ועור בתענוגיו ובמכאוביו.

(פיסה משיר של יהודה עמיחי. שכל פעם נראה לי שהוא מדבר על משהו אחר).

את השבוע סיימתי בנחלאות. אוכלת קרוק מאדאם עם חברה ישנה בבית קפה של יום שישי בשוק.

                         מזרחי

דמיינתי את עצמי לפני שלוש שנים. בחורה חמודה מסתובבת ברחובות נחלאות, עם מחשבות על עמותות ועל דייטים. הרגשתי שזה ממש היה בחיים אחרים. איך זמן כ"כ קצר שינה כ"כ הרבה. אני חושבת שזה בגלל התנועה. הרבה תנועה היתה לי. וכשנעים הזמן עובר לאט ומרגיש הרבה יותר ארוך ממה שהוא. עוד סיבה לנוע. לקום כל יום אל הרפתקאה חדשה.

וההקרנה נמשכת

שגרה כזו. כל יום. כל יום.

אחרי שמחברים אותי למכשיר, אני נשארת לבד בחדר. אסור לזוז. זה קרקע מושלמת לבדוק על אנשים סקיצות מוזיקליות נסיוניות. לראות מה עובד עליהם טוב ומה לא. במקום זה כמעט כל בוקר אני שומעת פרנק סינטרה. ובימים מיוחדים שנסונים ישנים. תכלס חבל.

הדיבור אצל החולות והחולים זה שהקרנות זה בקטנה. (אכן בקטנה שמשווים את זה לכימותרפיה.) אבל אולי קצת יותר מדי ציפיתי פה בסה"כ לחוג יומי. וזה לא כיף. שוב עייפות שלא מתאימה לשעות שינה שאני נותנת לעצמי. שוב כואב, מגרד, מעצבן. יש גם עניין של משחות וטיפולים, שיעורי בית לחוג. ההמלצה המרעננת ביותר היא לפזר על עצמי קורנפלור להרגעת העור. מזל שהוא שוכב כבר כמה חודשים טובים במדף העוגות ומחכה לדקות התהילה שלו.

                         קורנפלור

וכמו עם כל דקות תהילה, הם עוד מעט מעט נ ג מ ר ו ת   🙂

יום לימון

חולה על לימון. הריח, הטעם, המליון דברים שאפשר לעשות איתו.

לימון

לימון הוא גם ההוכחה לזה שקלישאות הן לפעמים נכונות. (נו, הזה עם הלימון והלימונדה…)

                         חיתוכיות

אז השבוע עבר עלי גל קצת חמוץ. קצת קושי לחזור שוב לטיפולים, קצת חוסר סבלנות, קצת געגוע…    אז עשיתי במטבח יום לימון

                         כבושים

וחשבתי לעצמי מה קדם למה. הקלישאה או השכנוע העצמי.

                         קרח.jpg1

הקרנות

זה התחיל בפגישה עם רופא רדיותרפיה. סוג חדש של רופא. התיישבתי לפגישת היכרות בחדר קטן בקצה מסדרון. המון המון תיקים רפואיים נערמו אחד על השני על השולחנות והמדפים. על הקיר זיהיתי מספר תמונות של "תודה על הטיפול המסור", גובלן אחד ישן, ושלוש תמונות נוף שמוצאים בדר"כ בבתי מלון מאוד ישנים. הרופא היה ממש צעיר, אבל כנראה ניסה לנכס לעצמו בגרות ורצינות. ועם התסרוקת, החולצה, ועיצוב הפנים בחדר, זה די הצליח לו. הוצאתי לכבודו מהתיקיות שלי את כל הבדיקות, הדיסקים וההדמיות, הוא הזין הכל למחשב ובמקביל הסביר לי את המשך התהליך. בזכות גילי הצעיר, ורמת האגרסיביות של הגידול שלי (גידול לשעבר כמובן), זכיתי בחבילת הכל כלול. גם הקרנות לכל האזור, גם הקרנות ממוקדות, גם עוצמה חזקה, גם הרבה פעמים. זה לא כ"כ הסתדר עם התחושה שלי שכבר הבראתי לפני חודש וחצי…

סיימנו בבדיקה גופנית. ויצאתי עם מחמאה לעבודה שעשה הפלסטיקאי ועם הוראה רפואית להתחיל לאכול סטייקים. משהו בצלקות שלי כנראה שידר מחסור בחלבונים… אז סיכמתי לעצמי את הביקור כהצלחה.

                         חלבון

כמה ימים אח"כ חזרתי כדי לעשות סימולציה. זה מין מכשיר סיטי, שנכנסים לתוכו, והוא סורק את כל האיברים הפנימיים שלי במטרה לתכנן את זויות ההקרנה הכי טובות. אני מניחה שלפיזיקאים זה בסה"כ די מגניב. הטכנאים בחדר בדקו, וסרקו. הזיזו אותי טיפה, ובדקו שוב. הסיעו את המיטה פנימה, ושוב החוצה. אני בנתיים בדקתי אם שכיבה כזו כשאסור לזוז, מזמנת זמן איכות מחשבתי, או שדוקא לא.

כשהם היו מרוצים הם קיעקעו לי 5 נקודות קטנות על הגוף, כדי שיוכלו לפיהן לכוון אותי בכל הקרנה. עוד חווית גיל 17 שפוספסה (בהמשך לקרחת).

                         סי-טי

 

שיגור לחלל

אז עכשיו אני פותחת כל יום באותה דרך. דוקא מרענן ועושה לי סדר שיש שגרת בוקר. לא צריכה לקום ולחשוב מה עושים היום. קמה והולכת לבית חולים.

                         בוקר-טוב

מגיעה למחלקה, מעבירה כרטיס, מתיישבת בחדר ההמתנה. סביבי הרוב זקנים, (או בשלב כלשהו של גיל העמידה) ואני לא יכולה שלא להיות מרוצה מכך שהסרטן גורם לי כל הזמן להרגיש צעירה.

כשמגיע תורי אני נכנסת לחדרי ההקרנות. אני בחדר 4. מכינה את עצמי להתפשטות מהירה (הם לא מרשים לבזבז על זה זמן בפנים), ויושבת ליד מחסום מתכת עם תמונה של "זהירות חומרים רדיואקטיביים". כשקוראים לי אני נכנסת.

                         חלל

מורידה חולצה (מטריד כמה שזו נראית לי פעולה יומיומית לגיטימית), נשכבת על המיטה ומנסה לסדר את עצמי במקום המדויק. הטכנאים מזיזים אותי קצת וממקמים כל נקודת קעקוע בדיוק לפי נקודות וקרניים בצבע ירוק זרחני שמוקרנות עלי. כשהכל מוכן הם מכסים אותי במין נייר מוזר, והולכים לחדר הבקרה. עכשיו זה רק אני ומכונת החלל.

                         במכשיר

עד גיל 31 תגיעי לירח.

 

על ניסים ושדים

"מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת."

(יהודה עמיחי)

חודש וחצי מאז עברתי את הניתוח. התוצאות שלו היו מצוינות. כיף. הסתובבתי כמה ימים עם תחושת הנס הזו. נס הנכסים הישנים שחוזרים אלי. (אנרגיות, שיער, גבות, ריסים, חזה שוב מקבל צורה, בריאות נו…)

מי

תחושת הנס בחיים חמקמקה, וכמעט אף פעם לא מרגישים אותה און ליין. אני ניסתי בשבועות האחרונים לאחוז בזה ולחרוט את זה בי, שאוכל לשלוף בעת הצורך.

השבוע התפנה קצת זמן ואני וסיני (אח יקר), יצאנו לבצע רעיון שהתבשל כבר מזמן בראש היצירתי שלו. מין סיכום שכזה לתקופת טיפולים לא הכי נעימה, שהעירה שדים, אבל גם נתנה כוחות להשכיב אותם לישון, ואפילו אחד או שניים מהם לשחרר ולשלוח למקום רחוק אחר.

                         שד

לחיי הבירוקרטיה

פעם ראשונה בחיי שנאלצתי לעמוד פנים אל פנים מול המפלצת הזו. לא לעבור לידה, מאחוריה או מהצד השני, אלא ממש מול הפנים.

קופת חולים – ביטוח בריאות – ביטוח לאומי – פנסיה – משרד השיכון – מס הכנסה – משרד התחבורה – עיריית תל אביב – אונקולוגית תל השומר –כולם רוצים טפסים, כולם רוצים אישורים, לכולם אין זמן.

היום, כשנשארו לי ממש מעט פרוצדורות, אני יכולה להכריז בגאווה שהסתדרתי עם זה די טוב. דרש סבלנות, דרש קלסר מסודר מאוד עם תיקייה לכל נושא, דרש מדי פעם אנשים שירגיעו אותי כשהעצבים עולים, ושיתנו יד, אבל צלחתי את זה. והיום אני יכולה להציע פה לכל דורש קורס בהתנהלות בירוקרטית – מתחילים.

יש משהו נעים בלדעת שאני חלק ממדינה שיש לה את כל המערכות האלה. אני יודעת שזה ישמע קצת לא פוליטיקלי קורקט, ושאני אחשד פה שלקחתי משהו עם ארוחת הצהריים היום, אבל גיליתי שביטוח לאומי בסוף עובד לא כזה רע. ולפחות יחסית לאיך שהוא היה לפני 5 שנים (בפעם הראשונה שחוייתי דרכו עיקול חשבון בנק), הוא מתנהל די חלק. כמעט אין תורים, נותני שירות יחסית נחמדים, ואפילו למדו לסמס את סטטוס הבקשות. את שיא החיבה למערך הזה חוויתי כשהוזמנתי לועדה רפואית. הגעתי אחה"צ לשערים הסגורים שלו ביצחק שדה. שומר מנומנם ישב מהצד השני של הדלת המסתובבת, וידא שאני לועדה, והכניס אותי. בפנים הכל ריק ורגוע. דלפקים ריקים. למעלה פקידות רגועות ואנשים נכנסים אחד אחרי השני לחדרים… לא מה שהייתם מדמיינים…

                         ביטוחלאומי

טוב, עוד כמה שבועות ירד לי ההיי מהבריאות החוזרת, ואני אחזור לחשוב מחשבות לגיטימיות על ביטוח לאומי. מקווה שלא אחזור להתבאס על השורות הביטוחיות שיורדות כל חודש במשכורת, ושאשאר קצת פחות קפיטליסטית ממה שהייתי פעם.

נפגש בפרק הבא.

                         הקרנות

נמצאה התרופה לסרטן

קמתי לבוקר חורפי אצל ההורים.

                     1

יש שיאמרו שניתוח שגורם קצת מוגבלות בתנועה ומכריח אותי לחזור להורים, הוא סוג של תרופה לסרטן, זרז מטורף לרפוי וחזרה לשגרה. עדיין בודקת את זה… בנתיים מגלה,  שלא משנה כמה רחוק הלכתי, וכמה עצמאות ניכסתי לעצמי, עדיין אמא שלי מכירה אותי הכי טוב בעולם, ועדיין אין כמו אמא.

המשימה: לעלות במשקל (חלומה הרטוב של כל.. וכו'…)

לפני קצת יותר משבוע סיימתי את כל הטו דו ליסט לקראת הניתוח. החלטות, ביטוחים, בירוקרטיות, פגישות, ובדיקות. הכל נדחס בצורה מאוד אינטנסיבית,

                     5

אבל בזכות זה מצאתי את עצמי שבוע לפני הניתוח, מוכנה ומזומנה, מרגישה טוב, ו – בורחת קצת. היה לי מזל וחברים טובים (יקיר, הדרה הנרי) ודברים באמת יצאו טוב. ואני קיבלתי את השבוע פטיסרי שכ"כ רציתי.

                         DSC_5469

מכיון שהבלוג קצת עולה לי לראש, ובזכות חיבתי לבלוגים יפיפיים של אוכל, אני מתפתה לשחרר פה פוסט עמוס בתמונות מהסוג הזה.

                      DSC_5684

ולשתף אתכם במתכון חדש למאפה ערמונים (שעוד מעט שטווחי התנועה בידיים יחזרו לתפקד כמו שצריך אוכל לנסות במטבח של אמא)

                      6

ניתוח

הבלוג הזה התחיל כדרך ממש נוחה לעדכן חברים, והמשיך כתרפיה בשבילי. אני לא אוהבת לכתוב פה דברים שקורים לי בתהליך ההחלמה, אבל לא כ"כ מעניינים אותי. את כל פרטי הניתוח לא נראה לי כ"כ מעניין לפרט, אבל בשביל הקוראת היחידה שאולי יום אחד תקרא פה, וזה יעודד אותה שסרטן שד זה לרוב לא כזה אסון, אני קצת כותבת כדי שלא ייראה שהשמטתי ואחסנתי את הניתוח בתיקיית ה "קשה מדי ולא מתאים לבלוג"

מהרגע שנחתתי בנתב"ג ועד שנכנסתי בשערי בית חולים עברו לא יותר מעשר שעות, ואת רובם ישנתי. דרך מעולה לא לחשוב על זה. אני חושבת שההכנות אליו, 3 סוגים של סימונים לא כ"כ נעימים (אחד בטוש, נעים, שני ביריית חיצים לקצוות הגידול, בכלל לא נעים, שלישי משהו עם חומר רדיואקטיבי לסימון בלוטות לימפה, סביר) היו החלק המעייף והמאתגר. זה וההמתנה. מהרגע שלבשתי את החלוק המחורר והכובע ושכבתי במיטה, פשוט הזכרתי לעצמי שהרדמה מלאה זה כיף גדול, והדפתי דמיונות של מה יעשו לי כשאני אשן.

                        2

מאוד עזר לי שהייתי שלמה עם ההחלטות שלי והרגשתי שאני בידיים טובות. כירורגית מקצועית ואימהית ופלסטיקאי בנזונה (תכלס פסל שתיעל את זה למקצוע רווחי).

ההתעוררות היתה בעיקר מוזרה. טשטוש, לחץ דם נמוך מדי, קצת כואב, והרבה תחושה מוזרה בחלק גוף עליון. אבל גם פה, כמו בתחנות קודמות בסרטן שלי, כשבאמת חווים את החוויה היא הרבה פחות מפחידה ממה שחושבים שתהיה.

מבית החולים יצאתי עם עוד טפסים לאוסף, תרופות, הוראה מדיאטנית שאני בסיכון בינוני לתת תזונה…פחח… (זה בהמשך לפסקה הקודמת בפריז) ומחוברת לנקזים. צינורות פלסטיק לניקוז נוזלי גוף שמשתלשלים לי מהידיים, ובסופם, מיכל. בסוף כל יום אני צריכה לרוקן אותם, למדוד כמה cc הם אגרו, ולסמס למנתח.

איככככככככ

                    4

אז זהו, עכשיו זמן מנוחה ופינוק. עוד שבועיים אני אקבל את תוצאות הפתולוגיה מהניתוח, ואם הכל נקי שם, אז זהו, אין תאים סרטניים,

ב ר י א ה

קולולולולולולולו

כמו בכל מערכון טוב, עדיין נשאר שלב וידוא ההריגה (הקרנות) ושלא יקרה משהו לא צפוי (לא יקרה 🙂 ) אבל עוד מעט יירד פה המסך…

פוסט כימו

היום הרגשתי הכי טוב שהרגשתי מזה חמישה חודשים. מדהים פתאום שיש אנרגיות שלא נגמרות גם אם אני לא ישנה צהריים, וכיף שפרק הכימו עבר, והתפנה מקום לדברים חדשים. כמעט הייתי אומרת שאני מרגישה שעכשיו זה הזמן להבריא ולסיים את סיפור הסרטן שלי, אבל כנראה עדיין לא. רק הפוגה.

בפגישה הראשונה עם הכירורגית, צפינו יחד בצילומים של ה MRI שעשיתי בסוף יוני, (גוש יחסית גדול בצד, והילדים שלו מטיילים באזורים אחרים), והיא היתה חד משמעית לגבי הצורך בכריתה מלאה. בפגישה השניה הגעתי כבר עם תוצאות של ה MRI  החדש שעשיתי אחרי הכימו. מסתבר, שהכימו עבד טוב על התאים שלי (!!!) והתמונה היתה נראית אחרת לגמרי. מה שפתח לי פרק חדש. התלבטות.

                         14

תדמיינו משקל של פעם. הזה ממתכת שיש לו שתי קעריות עם מטוטלת, וצריך להניח משקולות במידות שוות עד שהוא נשאר ישר. זה שפעם ראיתם במכולת ליד הבית של סבא וסבתא.

אני עכשיו באמצע שקילה, מנסה בימים האחרונים להגיע לאיזון. על המשקל חרותות המילים "איכות החיים שלך לשנים הקרובות", אבל גם כשאני בטוחה שהמשקל סוף סוף נוטה בבירור לצד מסוים, פתאום נוחתת משקולת קטנה חדשה ומפירה את זה.
בצד אחד מונחות השדיים שלי, (יותר נכון העתיד שלהם). אז נכון שהיום יודעים לעשות שחזורים מדהימים, ונכון שלחצי תל אביב (כמעט) יש סיליקון בגוף, אבל עדיין זה לכרות איבר, וזה תותבת, ולא משנה איך מסתכלים על זה זה משהו חיצוני שיודבק אלי. ויודבק במקום משהו שאני דוקא מאוד אוהבת.
בצד השני יש רוגע, אפס דאגות, שום מחשבות על האם הסרטן יחזור, שום חרדות שאני מחכה לתוצאות MRI. ותחושה שעשיתי צעד רדיקלי ומעשי כדי לשמור על הגוף שלי. כל הכבוד לי.
בכל החודשים האחרונים, מעטתי לכתוב בגוגל מילים שקשורות במחלה ולקרוא. נראה לי שלרוב זו טעות גדולה לקרוא באינטרנט, שדה רחב של דעות מנוגדות, על המחלה האישית שלי. בטח אם היא כ"כ רבת פנים ומלאה בהמון חורים של ידע. חרגתי ממנהגי השבוע (בעוד אחת מהשעות המוזרות שהתעוררתי בהם בלילה) כדי לקרוא על הדילמה של כריתה או לא. השגרירה היפה אנג'לינה עשתה יחסי ציבור מעולים, והנושא הזה חם ברשת כמעט כמו כישורי ההנחיה של בר רפאלי.
לא יכולה להגיד שמצאתי שם תשובה חד משמעית, אבל זה מקדם את תהליך ההחלטה. אני ממלאה את המוח שלי בהמון מידע, בעיקרו מחוות דעת של הרופאים, מתייעצת עם המשפחה, עם חברים קרובים, מעל מפזרת קצת מידע אינטרנטי, מערבבת הכל ומאמינה שאיכשהו אני כבר ארגיש את התשובה, כי תמיד ככה זה עובד לי.
ובסופו של דבר, אני מרגישה ברת מזל. הרפואה יודעת לתת לי פתרונות, וההתעסקות שלי היא באיכות חיים ולא בחיים עצמם.

אקו לב

יחד עם המשימה להחליט, קיבלתי מהכירורגית, (שהיא אגב מקסימה, מקצועית וחמה. מומלץ) דףA4 עם רשימת בדיקות לפני הניתוח. אף אחת מהם היא לא כזה עניין גדול, אבל בשביל אחת כמוני שמעולם לא חתכו אותה ככה, זו היתה אחת מה "טו דו ליסט" המוזרות שקיבלתי.
התחלתי מההתחלה. המשימה הראשונה למעלה. אקו לב. לאחוז מסוים מהאנשים שמקבלים כימותרפיה נפגע הלב. וכמו בכל דבר, גם פה אתה מקווה לא ליפול בסטטיסטיקה. בכלל סרטן זו מחלה שהקו המנחה שלה הוא "הלוואי שלא אפול בסטטיסטיקה".

וכן, תפילותי נענו. לא נפלתי. כיף.

12

ראש דשא

נגמרה לי הסבלנות לקרחת. כנראה בגלל שאני מרגישה פתאום שוב בריאה. זה התחיל מגניב, המשיך עדיין בשיקיות, זרם נעים בקיץ, אבל די, נמאס, וקר. לשמחתי, הפלומה החתולית כבר לגמרי פה…ואוטוטו גם השיער.

…coming soon

                         10

בין עבודות

היה לי שבוע קצת מלחיץ. יש לי איקס זמן עד הניתוח. בו מצד אחד אני צריכה לנוח ולהתחזק, ומצד שני אסור שיהיה ארוך מדי כדי לא לתת לתאים סרטניים לגדול ולהתפתח (מה שהם כ"כ אוהבים…).בחלון הזמן הזה צריך למצוא תור קרוב ל MRI (לא תמיד קל), ולקבוע תאריך לניתוח. אז היו כמה ימים של סטרס…ובסוף (כמה מפתיע) נרגעתי.

נראה לי הלחץ נבע הרבה מזה שפתאום אין לי אמא או אבא למחלה. האונקולוגית יצאה מהתמונה עד אחרי הניתוח, עדיין לא ברור מי הכירורג, ולא ברור מה בדיוק הוא יעשה בניתוח (כן, יש כל מיני אפשרויות…). בשביל בחורה שלא נושאת עיניה יותר מדי אל בעלי סמכות, (דווקא חבל, אבל ככה זה לרוב) הבנתי שהחוסר הזה בדמות לסמוך עליה היה חלק נכבד מהלחץ.

 

MRI

אין כמו הרגעים האלה.

לעמוד לבד בחדר קטן בלי חלונות, לנעול את כל הבגדים והחפצים שלי בלוקר אישי, להישאר (רק) עם חלוק בית חולים מאוורר ומחורר, ולחכות שיבואו לקחת אותי לחדר עם המכשיר שבעיקר עושה רעשים.

                         6

הטכנאיות ממש מתוקות. אחת מהם בחלוק לבן עוזרת לי לטפס למיטה, אני שוכבת על הבטן ושמה את הפנים בחור שמחכה להם שם. קצת מתחת יש לי שני חורים לאיברים שלכבודם הגענו. עוצמת עיניים ומחכה שיהיה נעים…

אני מצליחה לדמיין שאני בחדר ספא עד שהמיטה נוסעת לה לתוך צינור ומתחילים רעשים. אפשר אמנם להתאמץ ולדמיין שהרעשים הם תרכובת ניו אייגית לא ברורה, אבל אני שמעתי כלב שמירה מפחיד, רץ אחוז טירוף ברחבי עיר מתועשת, ואחריו רודפות מלא בחורות צעירות. (לא יודעת מה זה, פשוט ככה זה היה נשמע)

מלכת כל המחלות

והפעם "סל תרבות". (ידעתי שמתישהו אתחיל לנצל את הבמה הזו לדברים נוספים).

                         9

מלכת כל המחלות, של סידהרתא מוחרג'י, ספר על מחלת הסרטן שמסתובב עכשיו הרבה ואולי שמעתם עליו, אבל הוא ראוי לכל המלצה נוספת. כמובן שהיה לי מעניין במיוחד לקרוא אותו (סוג של עניין אישי), אבל הוא קולח ומעניין לכל אחד. (בלי להגיד שום דבר על זה שלרובנו יש איזשהוא עניין אישי בסרטן).

הספר, כמו שנאמר בכותרת, הוא ביוגרפיה של הסרטן. מהתיעוד הכי מוקדם לסרטן שד, באלף השלישי לפני הספירה, ("גידול בולט בחזה…קשה וקריר למגע… " עם הערת הרופא ליד "מרפא: אינו קיים"), ועד ההתפתחויות האחרונות במחקר, שתמיד חושפות מידע אך משאירות המון לא ידוע ומסתורי.

אני חושבת שאת רוב המחלות אפשר לדמיין כאיזו ישות מפחידה עם תכונות אנושיות. הסרטן הוא שד קטן ומסתורי, שמנצל מערכות תקינות של הגוף ויוצא איתם במחול מהיר ומטורף. בגלל שהוא לא מובן ומפחיד, הוא גרם במהלך השנים לחוקרים ולרופאים שנלחמו בו, להוציא עליו את התותחים הכי כבדים שיש להם, במין זעם מטורף להשמיד אותו, לא פעם בלי לעצור לחשוב על הסבל שזה יגרום בנתיים לחולים עצמם, וגם בלי להיות בטוחים עד כמה זה באמת מועיל. מטריד לחשוב שתחילתה של הכימותרפיה היא בגילויים על פעולתו של גז חרדל בגופם של חיילים במלחמת העולם הראשונה, אך מעודד שבתור "נפגעת כימותרפיה במאה ה- 21" היום הדברים נראים הרבה יותר טוב!

מהרבה בחינות זהו עוד סיפור על החברה האנושית, ואיך היא מונעת מאגו, כסף, כבוד, ויחסי ציבור. פריצות דרך חשובות מאוד בתחום רפואת הסרטן קרו בזכות עבודת שיווק ומיתוג של המחלה ולאו דווקא כי התקדמות השנים בהכרח מחייבת התקדמות במציאת תרופות.

ואפרופו מציאת תרופות, אחת התובנות המשמעותיות בספר (ושהיום כולם חיים אותה בטבעיות) היא שהתרופה הכי טובה לסרטן שהצליחו עד היום למצוא, היא לא ממש תרופה אלא גילוי מוקדם ומניעה. (אז לכו לקרוא ולכו להיבדק.)

ואם כבר יש זמן לקרוא, אין כמו החצר האחורית של הבית כלוקיישן.

                         7

"במושג רפואה מונעת יש משהו אנטי אמריקני במקצת. פירושו, בראש ובראשונה, הכרה בעצם הדבר שהאויב הוא אנחנו."

(שיקגו טריביון, 1975)

זמן לחכות

ותובנה קטנה לסיום. היא אמורה להרגיע פלח נכבד מהאוכלוסיה, שיותר מדי עסוק בלחשוב מה כבר עשה היום ומה עדיין נשאר לעשות (כמוני).

הבנתי שלמרות שיש בעולם מלא עבודות לעשות, הרים לכבוש, אנשים לפגוש, דברים לראות, אני עכשיו ב "מקום לחכות".

                         8