היום הגדול שוב הגיע. בימים שלפניו הרגשתי ממש טוב. ממש הרגשתי את יתרונות המחלה. לא כנקודת אור שרואים בתוך החושך, אלא ממש הרגשתי שכל החופש הזה והזמן עם החברים והמשפחה הוא סוג של מתנה. כולם מסביב הזכירו לי שעוד יהיה קשה, ושאני צריכה להתכונן לזה..אבל החלטתי שאין מה להתכונן לזה לפני שזה מגיע.
אז בבוקר נסעתי לתל השומר עם נהג מונית מעצבן. בסוף הנסיעה הוא התחיל לשאול מה אני מחפשת במחלקה האונקולוגית, וכשסיפרתי לו הוא נכנס לחרדות רציניות, וסיפר לי איך הוא בוכה מכל דקירה קטנה והרופאים אף פעם לא יודעים מה לעשות איתו. נו… לפחות ערס עם פאסון ורחב מימדים גרם לי להרגיש חזקה. פחחח
הפעם אבא בא איתי, רצה לראות מה בדיוק מכניסים לבת שלו לגוף. צודק. הכל הלך ממש מהר וללא בעיות. שוב אותה אחות חמודה, שוב אותן סדר ענינים. ואפילו הספקנו לאכול את המרק של 12:00. כי אם לא מקבלים אוכל איך מרגישים בבית חולים?
תופעות הלוואי שוב לא אכזבו, אבל גם לא היו גרועות מהפעם הקודמת. אם ככה זה יימשך לי כל הסבבים, אני קונה. בהחלט אפשר להתמודד.
יומיים אח"כ, בבוקר שישי, נפלה לי קווצת שיער ראשונה. וכבר יום קודם התחלתי להרגיש כאבים בשורשי השיער…שזו חויה מוזרה. נראה לי אין מנוס אלא לכסח היום את כל השיער, זה קצת מלחיץ להשאיר שערות על הכרית או במקלחת. עדיין לא החלטתי אם סיפור השיער מלחיץ אותי, וגורם לי להרגיש חולה ושברירית, או שהוא קצת מסקרן אותי…איך ייראה איך אני ירגיש ואיך הסביבה תגיב…
כפריקית של שינויים אני מוכרחה להגיד, שאם כי הטלטלה שקרתה לי בחיים כרוכה בהרבה חרא, בהחלט עוזר לי שאני נהנית משינויים ואתגרים חדשים.
אינשאללה יצא מזה בסוף רק טוב…
("נצא מחוזקים" כמו שנהוג)
Cup Case 