בחמישה ימים בן האבחנה הראשונית לתוצאות הביופסיה, הייתי בטוחה שאני אטוס לחו"ל. הבנתי שיש לי סרטן, ושצריך לטפל בו, אבל הייתי בטוחה שאפשר לדחות את ההתמודדות בכמה חודשים. התוכנית היתה לטוס להנות ולהתעלם ורק אחכ לחזור,לספר להורים שלי ולצאת לדרך.
ביום שקיבלתי את הביופסיה, נפגשתי עם שני, הרופאה שלי. (דר שני פאלוך שמעון בשמה האמיתי) שהכניסה אותי בשבע בבוקר לפני התורים.היא היתה חד משמעית בביטול הטיסה שלי לארצות הברית או לכל מקום אחר כרגע. לפני שהסתפקתי להבין את המשמעות של זה, היא כבר מילאה לי טופס ביטול טיסה לחברת הביטוח… זהו.
באותו ערב ההורים שלי תכננו להגיע אלי כדי לאחל לי טיסה נעימה. הם באו אחרי יום ארוך בדרכים, מותשים ומוטרדים.
אני הייתי בלחץ. פחדתי מאוד מהתגובה שלהם ופחדתי שהסיפור הזה הופך להיות אמיתי. עד אז זה היה משהו שאני וסיני (אח) התמודדנו איתו בצורה טכנית. עשינו מה שצריך.
לערב את ההורים זה להתחיל את "חבילת הסרטן"
קניתי מלא עוגות (מקפא שוקולד, קוראסונים צרפתיים, חיתוכיות אגוזים). קניתי חלב לקפה, סידרתי את הבית, וניסיתי להירגע. ההורים שלי נכנסו והתיישבו על הספה גמורים מעייפות ורק בקשו קפה.
"יש לי משהו לספר לכם. הוא לא טוב אבל גם לא ממש נורא…"
וזהו משחררת לאויר.
Cup Case 