פולניות

אני רגילה לדאוג לעצמי.  מאז ומתמיד זה היה ככה. תמיד ידעתי מה אני רוצה ואיך להשיג את זה ולא הייתי צריכה עזרה מאף אחד. ברור שאנשים סביבי עזרו לי במהלך החיים, אבל אני תמיד הייתי במקום של כוח ושל יכולת להתמודד לבד. והעזרה היתה פשוט עזרה.

פתאום אני מוקפת בעזרה, ומה שמוזר זה שאני צריכה אותה. אני צריכה שאנשים ישאלו מה שלומי, שיכינו לי אוכל. שיבואו להיות איתי ולישון איתי. ממש מוזר. איכשהו אני חייבת לשחרר איזה מקום ולתת לסביבה לעטוף אותי. לפעמים מתגנבות מחשבות פולניות… למה זכיתי שיש סביבי ככ הרבה אנשים מקסימים שרק רוצים לעזור? אולי יימאס להם מתישהו?

מה, באמת מתאים להם לבוא ולנקות לי את הבית? וכל האמפתיה והרגישות? למה זה מגיע לי? והאהבה?

כמה שאני מנסה להתעלות מעל פיסות הדי אנ אי הפולני שלי, אני לא מצליחה להשתחרר לגמרי מהמחשבה שאני כנראה צריכה לסבול הרבה עכשיו כדי להצדיק את כל החום הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s