קידוחים במוח

שבועיים של המון מחשבות עברו עלי, והמון שינויי מצב רוח. (חלק מהם לפחות אפשר להאשים בשינויים כימיים במוח).

חשבתי הרבה על איך אני מרגישה עם ההתמודדות שלי ואיך אחרים חווים אותה. מבחינתי הסרטן זו עניין להתמודד איתו, כמו כל דבר בחיים שהתמודדתי איתו. בנקודות מסוימות יש בזה משהו יותר קל אפילו. בעיה ממוקדת, ברורה, יש אנשי מקצוע שעושים בשבילי הרבה מההחלטות, אני רק צריכה להיות שם.

החיים, על כל הבלבול והחיפוש שלהם, וההתלבטויות האינסופיות שבהן, לפעמים קשים יותר.

איך שאחרים חווים סרטן, זה כבר עניין אחר. ובשבועיים האחרונים הרגשתי שהאחרים זה חלק נכבד מההתמודדות שלי. לקבל יותר מדי מבטים אמפתיים מודאגים מאנשים שאני אוהבת, להבין שאנשים דואגים לי יותר מהרגיל, לגלות, שלמרות שנורא בא לי, אני לא יכולה לחיות עכשיו לגמרי כרגיל.

אולי פשוט החוסר שגרה הזה, שמתחיל להיות כבר ממש ארוך, מוציא אותי מאיזון.

                         

כדי לאזן קצת, סיימתי את השבוע בדרום.

בשעות בן הערביים שהשבת לאט מתחמקת, הסתכלתי על המצוק של נחל צין, וחשבתי לעצמי שהעולם ככ גדול, והבעיות הקטנות שלי מולו, בטוח ייפתרו בסוף ויהיה בסדר.

זה היה רגע של ודאות. אמנם חמקמק אבל בכל זאת רגע.

                         

מסיבת סיום

סבב חדש. מסיבת כימו אחרונה (עם תפילה בלב שהיא באמת אחרונה ל ת מ י ד)

הגעתי מוקדם. הפעם במלווים –  2 חברות. אחת עם בלונים בתיק, שניה עם חטיפים ושוקולד.

לא הייתי בטוחה איך כל הזקנים במחלקה יקבלו את המסיבה אבל הנחתי שזה ישתלב כמו שמשתלבים הליצנים הרפואיים שלפעמים עוברים שם. לפי ההתאוששות של הגוף מהטיפול הקודם, ידעתי שהפעם התופעות לוואי יהיו קצת יותר קשות (כי בכל זאת יש עייפות מצטברת והגוף אט אט נחלש), אבל כל זה לא העיב בכלל על המסיבה!!

אפילו זה שנתקע לי האוטו בדרך חזרה, תוך חרחורים די מטרידים, לא הרס לי. (אם כי בשלב הזה כבר הייתי חצי ישנה, ואנשים יקרים תפעלו את הבעיה במקומי, אז אי אפשר לבחון מה הטריד אותי ומה לא.)

                          

יומיים אחרי אני בבית, כותבת. כאבים מתחילים להתגנב לי לשרירים, כל הזמן יש לי טעם של מתכת בפה, ואני במעברי טמפרטורה קיצוניים (תרגול גיל המעבר). זה עד כה, נראה לאן יתגלגל הסופשבוע. אם כי לאן שזה לא יתגלגל, זה יתגלגל בפעם האחרונה!!!

וכמה מילים על החוויות החדשות שלי בתור בלוגרית.

כולנו חיים כבר זמן מה בעולם הויראלי הזה. יורים סטטוסים, מעלים תמונות ומשתפים את כל העולם בחיים שלנו בזמן אמת. משהו בבלוג שלי הוא אישי ואינטימי, ונוגע לדברים שלי לא היה מובן מאליו לחשוף לעולם. אבל שלל התגובות שקיבלתי השבוע ככ חיממו לי את הלב, שזה סגר לי את הדלת על כל ההתלבטויות.

אין ספק שעכשיו שיש לי "עוקבים" (מצחיק…) נוסף איזה מחסום בכתיבה, והמילים כבר פחות זורמות לי בכנות וחופשיות. אבל אני גם שמחה על ההתמודדות הזו, של לכתוב להרבה אנשים ולא רק לעצמי, ולראות לאן זה לוקח.

בכלל, סקרנות, ורצון ללמוד מחויות והתנסויות חדשות הם ממש נכסים בהתמודדות עם סרטן. בסופו של דבר, ברגע שמשחררים מהתוכניות המסודרות ומהדברים שחייבים לקרות לנו בחיים, אז הכל הוא סיפור ועלילה שאנחנו אוספים.

                         

שבת שלום 🙂