פוסט כימו

היום הרגשתי הכי טוב שהרגשתי מזה חמישה חודשים. מדהים פתאום שיש אנרגיות שלא נגמרות גם אם אני לא ישנה צהריים, וכיף שפרק הכימו עבר, והתפנה מקום לדברים חדשים. כמעט הייתי אומרת שאני מרגישה שעכשיו זה הזמן להבריא ולסיים את סיפור הסרטן שלי, אבל כנראה עדיין לא. רק הפוגה.

בפגישה הראשונה עם הכירורגית, צפינו יחד בצילומים של ה MRI שעשיתי בסוף יוני, (גוש יחסית גדול בצד, והילדים שלו מטיילים באזורים אחרים), והיא היתה חד משמעית לגבי הצורך בכריתה מלאה. בפגישה השניה הגעתי כבר עם תוצאות של ה MRI  החדש שעשיתי אחרי הכימו. מסתבר, שהכימו עבד טוב על התאים שלי (!!!) והתמונה היתה נראית אחרת לגמרי. מה שפתח לי פרק חדש. התלבטות.

                         

תדמיינו משקל של פעם. הזה ממתכת שיש לו שתי קעריות עם מטוטלת, וצריך להניח משקולות במידות שוות עד שהוא נשאר ישר. זה שפעם ראיתם במכולת ליד הבית של סבא וסבתא.

אני עכשיו באמצע שקילה, מנסה בימים האחרונים להגיע לאיזון. על המשקל חרותות המילים "איכות החיים שלך לשנים הקרובות", אבל גם כשאני בטוחה שהמשקל סוף סוף נוטה בבירור לצד מסוים, פתאום נוחתת משקולת קטנה חדשה ומפירה את זה.
בצד אחד מונחות השדיים שלי, (יותר נכון העתיד שלהם). אז נכון שהיום יודעים לעשות שחזורים מדהימים, ונכון שלחצי תל אביב (כמעט) יש סיליקון בגוף, אבל עדיין זה לכרות איבר, וזה תותבת, ולא משנה איך מסתכלים על זה זה משהו חיצוני שיודבק אלי. ויודבק במקום משהו שאני דוקא מאוד אוהבת.
בצד השני יש רוגע, אפס דאגות, שום מחשבות על האם הסרטן יחזור, שום חרדות שאני מחכה לתוצאות MRI. ותחושה שעשיתי צעד רדיקלי ומעשי כדי לשמור על הגוף שלי. כל הכבוד לי.
בכל החודשים האחרונים, מעטתי לכתוב בגוגל מילים שקשורות במחלה ולקרוא. נראה לי שלרוב זו טעות גדולה לקרוא באינטרנט, שדה רחב של דעות מנוגדות, על המחלה האישית שלי. בטח אם היא כ"כ רבת פנים ומלאה בהמון חורים של ידע. חרגתי ממנהגי השבוע (בעוד אחת מהשעות המוזרות שהתעוררתי בהם בלילה) כדי לקרוא על הדילמה של כריתה או לא. השגרירה היפה אנג'לינה עשתה יחסי ציבור מעולים, והנושא הזה חם ברשת כמעט כמו כישורי ההנחיה של בר רפאלי.
לא יכולה להגיד שמצאתי שם תשובה חד משמעית, אבל זה מקדם את תהליך ההחלטה. אני ממלאה את המוח שלי בהמון מידע, בעיקרו מחוות דעת של הרופאים, מתייעצת עם המשפחה, עם חברים קרובים, מעל מפזרת קצת מידע אינטרנטי, מערבבת הכל ומאמינה שאיכשהו אני כבר ארגיש את התשובה, כי תמיד ככה זה עובד לי.
ובסופו של דבר, אני מרגישה ברת מזל. הרפואה יודעת לתת לי פתרונות, וההתעסקות שלי היא באיכות חיים ולא בחיים עצמם.

אקו לב

יחד עם המשימה להחליט, קיבלתי מהכירורגית, (שהיא אגב מקסימה, מקצועית וחמה. מומלץ) דףA4 עם רשימת בדיקות לפני הניתוח. אף אחת מהם היא לא כזה עניין גדול, אבל בשביל אחת כמוני שמעולם לא חתכו אותה ככה, זו היתה אחת מה "טו דו ליסט" המוזרות שקיבלתי.
התחלתי מההתחלה. המשימה הראשונה למעלה. אקו לב. לאחוז מסוים מהאנשים שמקבלים כימותרפיה נפגע הלב. וכמו בכל דבר, גם פה אתה מקווה לא ליפול בסטטיסטיקה. בכלל סרטן זו מחלה שהקו המנחה שלה הוא "הלוואי שלא אפול בסטטיסטיקה".

וכן, תפילותי נענו. לא נפלתי. כיף.

ראש דשא

נגמרה לי הסבלנות לקרחת. כנראה בגלל שאני מרגישה פתאום שוב בריאה. זה התחיל מגניב, המשיך עדיין בשיקיות, זרם נעים בקיץ, אבל די, נמאס, וקר. לשמחתי, הפלומה החתולית כבר לגמרי פה…ואוטוטו גם השיער.

…coming soon

                         

בין עבודות

היה לי שבוע קצת מלחיץ. יש לי איקס זמן עד הניתוח. בו מצד אחד אני צריכה לנוח ולהתחזק, ומצד שני אסור שיהיה ארוך מדי כדי לא לתת לתאים סרטניים לגדול ולהתפתח (מה שהם כ"כ אוהבים…).בחלון הזמן הזה צריך למצוא תור קרוב ל MRI (לא תמיד קל), ולקבוע תאריך לניתוח. אז היו כמה ימים של סטרס…ובסוף (כמה מפתיע) נרגעתי.

נראה לי הלחץ נבע הרבה מזה שפתאום אין לי אמא או אבא למחלה. האונקולוגית יצאה מהתמונה עד אחרי הניתוח, עדיין לא ברור מי הכירורג, ולא ברור מה בדיוק הוא יעשה בניתוח (כן, יש כל מיני אפשרויות…). בשביל בחורה שלא נושאת עיניה יותר מדי אל בעלי סמכות, (דווקא חבל, אבל ככה זה לרוב) הבנתי שהחוסר הזה בדמות לסמוך עליה היה חלק נכבד מהלחץ.

 

MRI

אין כמו הרגעים האלה.

לעמוד לבד בחדר קטן בלי חלונות, לנעול את כל הבגדים והחפצים שלי בלוקר אישי, להישאר (רק) עם חלוק בית חולים מאוורר ומחורר, ולחכות שיבואו לקחת אותי לחדר עם המכשיר שבעיקר עושה רעשים.

                         

הטכנאיות ממש מתוקות. אחת מהם בחלוק לבן עוזרת לי לטפס למיטה, אני שוכבת על הבטן ושמה את הפנים בחור שמחכה להם שם. קצת מתחת יש לי שני חורים לאיברים שלכבודם הגענו. עוצמת עיניים ומחכה שיהיה נעים…

אני מצליחה לדמיין שאני בחדר ספא עד שהמיטה נוסעת לה לתוך צינור ומתחילים רעשים. אפשר אמנם להתאמץ ולדמיין שהרעשים הם תרכובת ניו אייגית לא ברורה, אבל אני שמעתי כלב שמירה מפחיד, רץ אחוז טירוף ברחבי עיר מתועשת, ואחריו רודפות מלא בחורות צעירות. (לא יודעת מה זה, פשוט ככה זה היה נשמע)

מלכת כל המחלות

והפעם "סל תרבות". (ידעתי שמתישהו אתחיל לנצל את הבמה הזו לדברים נוספים).

                         

מלכת כל המחלות, של סידהרתא מוחרג'י, ספר על מחלת הסרטן שמסתובב עכשיו הרבה ואולי שמעתם עליו, אבל הוא ראוי לכל המלצה נוספת. כמובן שהיה לי מעניין במיוחד לקרוא אותו (סוג של עניין אישי), אבל הוא קולח ומעניין לכל אחד. (בלי להגיד שום דבר על זה שלרובנו יש איזשהוא עניין אישי בסרטן).

הספר, כמו שנאמר בכותרת, הוא ביוגרפיה של הסרטן. מהתיעוד הכי מוקדם לסרטן שד, באלף השלישי לפני הספירה, ("גידול בולט בחזה…קשה וקריר למגע… " עם הערת הרופא ליד "מרפא: אינו קיים"), ועד ההתפתחויות האחרונות במחקר, שתמיד חושפות מידע אך משאירות המון לא ידוע ומסתורי.

אני חושבת שאת רוב המחלות אפשר לדמיין כאיזו ישות מפחידה עם תכונות אנושיות. הסרטן הוא שד קטן ומסתורי, שמנצל מערכות תקינות של הגוף ויוצא איתם במחול מהיר ומטורף. בגלל שהוא לא מובן ומפחיד, הוא גרם במהלך השנים לחוקרים ולרופאים שנלחמו בו, להוציא עליו את התותחים הכי כבדים שיש להם, במין זעם מטורף להשמיד אותו, לא פעם בלי לעצור לחשוב על הסבל שזה יגרום בנתיים לחולים עצמם, וגם בלי להיות בטוחים עד כמה זה באמת מועיל. מטריד לחשוב שתחילתה של הכימותרפיה היא בגילויים על פעולתו של גז חרדל בגופם של חיילים במלחמת העולם הראשונה, אך מעודד שבתור "נפגעת כימותרפיה במאה ה- 21" היום הדברים נראים הרבה יותר טוב!

מהרבה בחינות זהו עוד סיפור על החברה האנושית, ואיך היא מונעת מאגו, כסף, כבוד, ויחסי ציבור. פריצות דרך חשובות מאוד בתחום רפואת הסרטן קרו בזכות עבודת שיווק ומיתוג של המחלה ולאו דווקא כי התקדמות השנים בהכרח מחייבת התקדמות במציאת תרופות.

ואפרופו מציאת תרופות, אחת התובנות המשמעותיות בספר (ושהיום כולם חיים אותה בטבעיות) היא שהתרופה הכי טובה לסרטן שהצליחו עד היום למצוא, היא לא ממש תרופה אלא גילוי מוקדם ומניעה. (אז לכו לקרוא ולכו להיבדק.)

ואם כבר יש זמן לקרוא, אין כמו החצר האחורית של הבית כלוקיישן.

                         

"במושג רפואה מונעת יש משהו אנטי אמריקני במקצת. פירושו, בראש ובראשונה, הכרה בעצם הדבר שהאויב הוא אנחנו."

(שיקגו טריביון, 1975)

זמן לחכות

ותובנה קטנה לסיום. היא אמורה להרגיע פלח נכבד מהאוכלוסיה, שיותר מדי עסוק בלחשוב מה כבר עשה היום ומה עדיין נשאר לעשות (כמוני).

הבנתי שלמרות שיש בעולם מלא עבודות לעשות, הרים לכבוש, אנשים לפגוש, דברים לראות, אני עכשיו ב "מקום לחכות".