בין עבודות

היה לי שבוע קצת מלחיץ. יש לי איקס זמן עד הניתוח. בו מצד אחד אני צריכה לנוח ולהתחזק, ומצד שני אסור שיהיה ארוך מדי כדי לא לתת לתאים סרטניים לגדול ולהתפתח (מה שהם כ"כ אוהבים…).בחלון הזמן הזה צריך למצוא תור קרוב ל MRI (לא תמיד קל), ולקבוע תאריך לניתוח. אז היו כמה ימים של סטרס…ובסוף (כמה מפתיע) נרגעתי.

נראה לי הלחץ נבע הרבה מזה שפתאום אין לי אמא או אבא למחלה. האונקולוגית יצאה מהתמונה עד אחרי הניתוח, עדיין לא ברור מי הכירורג, ולא ברור מה בדיוק הוא יעשה בניתוח (כן, יש כל מיני אפשרויות…). בשביל בחורה שלא נושאת עיניה יותר מדי אל בעלי סמכות, (דווקא חבל, אבל ככה זה לרוב) הבנתי שהחוסר הזה בדמות לסמוך עליה היה חלק נכבד מהלחץ.

 

MRI

אין כמו הרגעים האלה.

לעמוד לבד בחדר קטן בלי חלונות, לנעול את כל הבגדים והחפצים שלי בלוקר אישי, להישאר (רק) עם חלוק בית חולים מאוורר ומחורר, ולחכות שיבואו לקחת אותי לחדר עם המכשיר שבעיקר עושה רעשים.

                         

הטכנאיות ממש מתוקות. אחת מהם בחלוק לבן עוזרת לי לטפס למיטה, אני שוכבת על הבטן ושמה את הפנים בחור שמחכה להם שם. קצת מתחת יש לי שני חורים לאיברים שלכבודם הגענו. עוצמת עיניים ומחכה שיהיה נעים…

אני מצליחה לדמיין שאני בחדר ספא עד שהמיטה נוסעת לה לתוך צינור ומתחילים רעשים. אפשר אמנם להתאמץ ולדמיין שהרעשים הם תרכובת ניו אייגית לא ברורה, אבל אני שמעתי כלב שמירה מפחיד, רץ אחוז טירוף ברחבי עיר מתועשת, ואחריו רודפות מלא בחורות צעירות. (לא יודעת מה זה, פשוט ככה זה היה נשמע)

מלכת כל המחלות

והפעם "סל תרבות". (ידעתי שמתישהו אתחיל לנצל את הבמה הזו לדברים נוספים).

                         

מלכת כל המחלות, של סידהרתא מוחרג'י, ספר על מחלת הסרטן שמסתובב עכשיו הרבה ואולי שמעתם עליו, אבל הוא ראוי לכל המלצה נוספת. כמובן שהיה לי מעניין במיוחד לקרוא אותו (סוג של עניין אישי), אבל הוא קולח ומעניין לכל אחד. (בלי להגיד שום דבר על זה שלרובנו יש איזשהוא עניין אישי בסרטן).

הספר, כמו שנאמר בכותרת, הוא ביוגרפיה של הסרטן. מהתיעוד הכי מוקדם לסרטן שד, באלף השלישי לפני הספירה, ("גידול בולט בחזה…קשה וקריר למגע… " עם הערת הרופא ליד "מרפא: אינו קיים"), ועד ההתפתחויות האחרונות במחקר, שתמיד חושפות מידע אך משאירות המון לא ידוע ומסתורי.

אני חושבת שאת רוב המחלות אפשר לדמיין כאיזו ישות מפחידה עם תכונות אנושיות. הסרטן הוא שד קטן ומסתורי, שמנצל מערכות תקינות של הגוף ויוצא איתם במחול מהיר ומטורף. בגלל שהוא לא מובן ומפחיד, הוא גרם במהלך השנים לחוקרים ולרופאים שנלחמו בו, להוציא עליו את התותחים הכי כבדים שיש להם, במין זעם מטורף להשמיד אותו, לא פעם בלי לעצור לחשוב על הסבל שזה יגרום בנתיים לחולים עצמם, וגם בלי להיות בטוחים עד כמה זה באמת מועיל. מטריד לחשוב שתחילתה של הכימותרפיה היא בגילויים על פעולתו של גז חרדל בגופם של חיילים במלחמת העולם הראשונה, אך מעודד שבתור "נפגעת כימותרפיה במאה ה- 21" היום הדברים נראים הרבה יותר טוב!

מהרבה בחינות זהו עוד סיפור על החברה האנושית, ואיך היא מונעת מאגו, כסף, כבוד, ויחסי ציבור. פריצות דרך חשובות מאוד בתחום רפואת הסרטן קרו בזכות עבודת שיווק ומיתוג של המחלה ולאו דווקא כי התקדמות השנים בהכרח מחייבת התקדמות במציאת תרופות.

ואפרופו מציאת תרופות, אחת התובנות המשמעותיות בספר (ושהיום כולם חיים אותה בטבעיות) היא שהתרופה הכי טובה לסרטן שהצליחו עד היום למצוא, היא לא ממש תרופה אלא גילוי מוקדם ומניעה. (אז לכו לקרוא ולכו להיבדק.)

ואם כבר יש זמן לקרוא, אין כמו החצר האחורית של הבית כלוקיישן.

                         

"במושג רפואה מונעת יש משהו אנטי אמריקני במקצת. פירושו, בראש ובראשונה, הכרה בעצם הדבר שהאויב הוא אנחנו."

(שיקגו טריביון, 1975)

זמן לחכות

ותובנה קטנה לסיום. היא אמורה להרגיע פלח נכבד מהאוכלוסיה, שיותר מדי עסוק בלחשוב מה כבר עשה היום ומה עדיין נשאר לעשות (כמוני).

הבנתי שלמרות שיש בעולם מלא עבודות לעשות, הרים לכבוש, אנשים לפגוש, דברים לראות, אני עכשיו ב "מקום לחכות".