קמתי לבוקר חורפי אצל ההורים.
יש שיאמרו שניתוח שגורם קצת מוגבלות בתנועה ומכריח אותי לחזור להורים, הוא סוג של תרופה לסרטן, זרז מטורף לרפוי וחזרה לשגרה. עדיין בודקת את זה… בנתיים מגלה, שלא משנה כמה רחוק הלכתי, וכמה עצמאות ניכסתי לעצמי, עדיין אמא שלי מכירה אותי הכי טוב בעולם, ועדיין אין כמו אמא.
המשימה: לעלות במשקל (חלומה הרטוב של כל.. וכו'…)
לפני קצת יותר משבוע סיימתי את כל הטו דו ליסט לקראת הניתוח. החלטות, ביטוחים, בירוקרטיות, פגישות, ובדיקות. הכל נדחס בצורה מאוד אינטנסיבית,
אבל בזכות זה מצאתי את עצמי שבוע לפני הניתוח, מוכנה ומזומנה, מרגישה טוב, ו – בורחת קצת. היה לי מזל וחברים טובים (יקיר, הדרה הנרי) ודברים באמת יצאו טוב. ואני קיבלתי את השבוע פטיסרי שכ"כ רציתי.
מכיון שהבלוג קצת עולה לי לראש, ובזכות חיבתי לבלוגים יפיפיים של אוכל, אני מתפתה לשחרר פה פוסט עמוס בתמונות מהסוג הזה.
ולשתף אתכם במתכון חדש למאפה ערמונים (שעוד מעט שטווחי התנועה בידיים יחזרו לתפקד כמו שצריך אוכל לנסות במטבח של אמא)
ניתוח
הבלוג הזה התחיל כדרך ממש נוחה לעדכן חברים, והמשיך כתרפיה בשבילי. אני לא אוהבת לכתוב פה דברים שקורים לי בתהליך ההחלמה, אבל לא כ"כ מעניינים אותי. את כל פרטי הניתוח לא נראה לי כ"כ מעניין לפרט, אבל בשביל הקוראת היחידה שאולי יום אחד תקרא פה, וזה יעודד אותה שסרטן שד זה לרוב לא כזה אסון, אני קצת כותבת כדי שלא ייראה שהשמטתי ואחסנתי את הניתוח בתיקיית ה "קשה מדי ולא מתאים לבלוג"
מהרגע שנחתתי בנתב"ג ועד שנכנסתי בשערי בית חולים עברו לא יותר מעשר שעות, ואת רובם ישנתי. דרך מעולה לא לחשוב על זה. אני חושבת שההכנות אליו, 3 סוגים של סימונים לא כ"כ נעימים (אחד בטוש, נעים, שני ביריית חיצים לקצוות הגידול, בכלל לא נעים, שלישי משהו עם חומר רדיואקטיבי לסימון בלוטות לימפה, סביר) היו החלק המעייף והמאתגר. זה וההמתנה. מהרגע שלבשתי את החלוק המחורר והכובע ושכבתי במיטה, פשוט הזכרתי לעצמי שהרדמה מלאה זה כיף גדול, והדפתי דמיונות של מה יעשו לי כשאני אשן.
מאוד עזר לי שהייתי שלמה עם ההחלטות שלי והרגשתי שאני בידיים טובות. כירורגית מקצועית ואימהית ופלסטיקאי בנזונה (תכלס פסל שתיעל את זה למקצוע רווחי).
ההתעוררות היתה בעיקר מוזרה. טשטוש, לחץ דם נמוך מדי, קצת כואב, והרבה תחושה מוזרה בחלק גוף עליון. אבל גם פה, כמו בתחנות קודמות בסרטן שלי, כשבאמת חווים את החוויה היא הרבה פחות מפחידה ממה שחושבים שתהיה.
מבית החולים יצאתי עם עוד טפסים לאוסף, תרופות, הוראה מדיאטנית שאני בסיכון בינוני לתת תזונה…פחח… (זה בהמשך לפסקה הקודמת בפריז) ומחוברת לנקזים. צינורות פלסטיק לניקוז נוזלי גוף שמשתלשלים לי מהידיים, ובסופם, מיכל. בסוף כל יום אני צריכה לרוקן אותם, למדוד כמה cc הם אגרו, ולסמס למנתח.
איככככככככ
אז זהו, עכשיו זמן מנוחה ופינוק. עוד שבועיים אני אקבל את תוצאות הפתולוגיה מהניתוח, ואם הכל נקי שם, אז זהו, אין תאים סרטניים,
ב ר י א ה
קולולולולולולולו
כמו בכל מערכון טוב, עדיין נשאר שלב וידוא ההריגה (הקרנות) ושלא יקרה משהו לא צפוי (לא יקרה 🙂 ) אבל עוד מעט יירד פה המסך…
Cup Case 