זמן חורף

ההיסטוריה שלי בעולם הישיבות והמדרשות לא מפוארת, אבל את זמן חורף אני זוכרת. זמן עצל, נמשך, בלי אירועים מסעירים. בלי כבישת פסגות. אבל זמן של הבשלה איטית והכרחית. זה קצת כמו ה "זמן לחכות" שאני מרגישה שאני נמצאת בו עכשיו. מין זמן שלא צריך להסתכל קדימה, לא לצד, ולא לשני. צריך לשבת ולחכות שיעבור. לא לעשות תוכניות גדולות מדי, (ולא להתבאס שנהרס לי הלו"ז כי קמתי עם כאבים ביד.) לחכות.

בנתיים אפשר להסתכל על העוברים ושבים ולשתות שייק. (כי הזמן חורף פה בנתיים הוא רק מטאפורה) אז לא מתלוננים.

                         

יומלדת

אני כבר בת 32. אם מישהו היה אומר לי לפני 7 שנים שאגיע לגיל הזה בלי ילד אחד לפחות, הייתי ממש עצובה. אבל עכשיו (שבא הרגע), זה מרגיש מאוד שמח. יומלדת זה תמיד זמן של ספירת מלאי. היו לי בעבר טובים יותר וטובים פחות, ועכשיו הרגשתי  שמחה גדולה! חיכיתי הרבה ליומלדת הזה, רציתי שיעבור הזמן והוא יגיע. הרווחתי אותו באיזושהיא צורה, והיה לי כיף לחגוגו איתו במסיבה כהלכתה עם כל האנשים שאני אוהבת.

וכמו שלפורים השנה היה פורים קטן באדר א', גם למסיבת סוף סרטן שלי היה טרום מסיבה (זה אפילו יצא באותו תאריך).

קיבלתי מאחי הקטן מתנה ליומלדת, שעון קיר. כבר בשנה ראשונה בבית ספר לעיצוב הבנתי שזה לא מהאוביקטים שנשאר עוד הרבה מה לחדש בהם, ולא ציפיתי לאוביקט שבאמת אתלה בבית. אבל האח בכל זאת הפתיע. הוא השתמש בכישורים המכניים המוכחים שלו והינדס את השעון שיתקדם בכיוון ההפוך. (יתקדם?)

קצת בעייתי להסתכל על זה בצורה פשטנית… אבל הפעלתי את הזימים כדי לחשוב עוד קצת על זמן…ועל תחושת הזמן בהקשר של השגרה המוזרה שיש לי השנה, ויצאו מחשבות טובות. בסוף הרי זמן זה הדבר שאנחנו הכי מפחדים ממנו, ותמיד בריא להתמודד עם פחד.

אדם בחייו אין לו זמן.
כשהוא מאבד הוא מחפש
כשהוא מוצא הוא שוכח,
כשהוא שוכח הוא אוהב
וכשהוא אוהב הוא מתחיל לשכוח.

ונפשו למודה,

ונפשו מקצועית מאד
רק גופו נשאר חובב
תמיד. מנסה וטועה
לא לומד ומתבלבל
שכור ועור בתענוגיו ובמכאוביו.

(פיסה משיר של יהודה עמיחי. שכל פעם נראה לי שהוא מדבר על משהו אחר).

את השבוע סיימתי בנחלאות. אוכלת קרוק מאדאם עם חברה ישנה בבית קפה של יום שישי בשוק.

                         

דמיינתי את עצמי לפני שלוש שנים. בחורה חמודה מסתובבת ברחובות נחלאות, עם מחשבות על עמותות ועל דייטים. הרגשתי שזה ממש היה בחיים אחרים. איך זמן כ"כ קצר שינה כ"כ הרבה. אני חושבת שזה בגלל התנועה. הרבה תנועה היתה לי. וכשנעים הזמן עובר לאט ומרגיש הרבה יותר ארוך ממה שהוא. עוד סיבה לנוע. לקום כל יום אל הרפתקאה חדשה.

וההקרנה נמשכת

שגרה כזו. כל יום. כל יום.

אחרי שמחברים אותי למכשיר, אני נשארת לבד בחדר. אסור לזוז. זה קרקע מושלמת לבדוק על אנשים סקיצות מוזיקליות נסיוניות. לראות מה עובד עליהם טוב ומה לא. במקום זה כמעט כל בוקר אני שומעת פרנק סינטרה. ובימים מיוחדים שנסונים ישנים. תכלס חבל.

הדיבור אצל החולות והחולים זה שהקרנות זה בקטנה. (אכן בקטנה שמשווים את זה לכימותרפיה.) אבל אולי קצת יותר מדי ציפיתי פה בסה"כ לחוג יומי. וזה לא כיף. שוב עייפות שלא מתאימה לשעות שינה שאני נותנת לעצמי. שוב כואב, מגרד, מעצבן. יש גם עניין של משחות וטיפולים, שיעורי בית לחוג. ההמלצה המרעננת ביותר היא לפזר על עצמי קורנפלור להרגעת העור. מזל שהוא שוכב כבר כמה חודשים טובים במדף העוגות ומחכה לדקות התהילה שלו.

                         

וכמו עם כל דקות תהילה, הם עוד מעט מעט נ ג מ ר ו ת   🙂

יום לימון

חולה על לימון. הריח, הטעם, המליון דברים שאפשר לעשות איתו.

לימון הוא גם ההוכחה לזה שקלישאות הן לפעמים נכונות. (נו, הזה עם הלימון והלימונדה…)

                         

אז השבוע עבר עלי גל קצת חמוץ. קצת קושי לחזור שוב לטיפולים, קצת חוסר סבלנות, קצת געגוע…    אז עשיתי במטבח יום לימון

                         

וחשבתי לעצמי מה קדם למה. הקלישאה או השכנוע העצמי.

                         

הקרנות

זה התחיל בפגישה עם רופא רדיותרפיה. סוג חדש של רופא. התיישבתי לפגישת היכרות בחדר קטן בקצה מסדרון. המון המון תיקים רפואיים נערמו אחד על השני על השולחנות והמדפים. על הקיר זיהיתי מספר תמונות של "תודה על הטיפול המסור", גובלן אחד ישן, ושלוש תמונות נוף שמוצאים בדר"כ בבתי מלון מאוד ישנים. הרופא היה ממש צעיר, אבל כנראה ניסה לנכס לעצמו בגרות ורצינות. ועם התסרוקת, החולצה, ועיצוב הפנים בחדר, זה די הצליח לו. הוצאתי לכבודו מהתיקיות שלי את כל הבדיקות, הדיסקים וההדמיות, הוא הזין הכל למחשב ובמקביל הסביר לי את המשך התהליך. בזכות גילי הצעיר, ורמת האגרסיביות של הגידול שלי (גידול לשעבר כמובן), זכיתי בחבילת הכל כלול. גם הקרנות לכל האזור, גם הקרנות ממוקדות, גם עוצמה חזקה, גם הרבה פעמים. זה לא כ"כ הסתדר עם התחושה שלי שכבר הבראתי לפני חודש וחצי…

סיימנו בבדיקה גופנית. ויצאתי עם מחמאה לעבודה שעשה הפלסטיקאי ועם הוראה רפואית להתחיל לאכול סטייקים. משהו בצלקות שלי כנראה שידר מחסור בחלבונים… אז סיכמתי לעצמי את הביקור כהצלחה.

                         

כמה ימים אח"כ חזרתי כדי לעשות סימולציה. זה מין מכשיר סיטי, שנכנסים לתוכו, והוא סורק את כל האיברים הפנימיים שלי במטרה לתכנן את זויות ההקרנה הכי טובות. אני מניחה שלפיזיקאים זה בסה"כ די מגניב. הטכנאים בחדר בדקו, וסרקו. הזיזו אותי טיפה, ובדקו שוב. הסיעו את המיטה פנימה, ושוב החוצה. אני בנתיים בדקתי אם שכיבה כזו כשאסור לזוז, מזמנת זמן איכות מחשבתי, או שדוקא לא.

כשהם היו מרוצים הם קיעקעו לי 5 נקודות קטנות על הגוף, כדי שיוכלו לפיהן לכוון אותי בכל הקרנה. עוד חווית גיל 17 שפוספסה (בהמשך לקרחת).

                         

 

שיגור לחלל

אז עכשיו אני פותחת כל יום באותה דרך. דוקא מרענן ועושה לי סדר שיש שגרת בוקר. לא צריכה לקום ולחשוב מה עושים היום. קמה והולכת לבית חולים.

                         

מגיעה למחלקה, מעבירה כרטיס, מתיישבת בחדר ההמתנה. סביבי הרוב זקנים, (או בשלב כלשהו של גיל העמידה) ואני לא יכולה שלא להיות מרוצה מכך שהסרטן גורם לי כל הזמן להרגיש צעירה.

כשמגיע תורי אני נכנסת לחדרי ההקרנות. אני בחדר 4. מכינה את עצמי להתפשטות מהירה (הם לא מרשים לבזבז על זה זמן בפנים), ויושבת ליד מחסום מתכת עם תמונה של "זהירות חומרים רדיואקטיביים". כשקוראים לי אני נכנסת.

                         

מורידה חולצה (מטריד כמה שזו נראית לי פעולה יומיומית לגיטימית), נשכבת על המיטה ומנסה לסדר את עצמי במקום המדויק. הטכנאים מזיזים אותי קצת וממקמים כל נקודת קעקוע בדיוק לפי נקודות וקרניים בצבע ירוק זרחני שמוקרנות עלי. כשהכל מוכן הם מכסים אותי במין נייר מוזר, והולכים לחדר הבקרה. עכשיו זה רק אני ומכונת החלל.

                         

עד גיל 31 תגיעי לירח.