יום לימון

חולה על לימון. הריח, הטעם, המליון דברים שאפשר לעשות איתו.

לימון

לימון הוא גם ההוכחה לזה שקלישאות הן לפעמים נכונות. (נו, הזה עם הלימון והלימונדה…)

                         חיתוכיות

אז השבוע עבר עלי גל קצת חמוץ. קצת קושי לחזור שוב לטיפולים, קצת חוסר סבלנות, קצת געגוע…    אז עשיתי במטבח יום לימון

                         כבושים

וחשבתי לעצמי מה קדם למה. הקלישאה או השכנוע העצמי.

                         קרח.jpg1

הקרנות

זה התחיל בפגישה עם רופא רדיותרפיה. סוג חדש של רופא. התיישבתי לפגישת היכרות בחדר קטן בקצה מסדרון. המון המון תיקים רפואיים נערמו אחד על השני על השולחנות והמדפים. על הקיר זיהיתי מספר תמונות של "תודה על הטיפול המסור", גובלן אחד ישן, ושלוש תמונות נוף שמוצאים בדר"כ בבתי מלון מאוד ישנים. הרופא היה ממש צעיר, אבל כנראה ניסה לנכס לעצמו בגרות ורצינות. ועם התסרוקת, החולצה, ועיצוב הפנים בחדר, זה די הצליח לו. הוצאתי לכבודו מהתיקיות שלי את כל הבדיקות, הדיסקים וההדמיות, הוא הזין הכל למחשב ובמקביל הסביר לי את המשך התהליך. בזכות גילי הצעיר, ורמת האגרסיביות של הגידול שלי (גידול לשעבר כמובן), זכיתי בחבילת הכל כלול. גם הקרנות לכל האזור, גם הקרנות ממוקדות, גם עוצמה חזקה, גם הרבה פעמים. זה לא כ"כ הסתדר עם התחושה שלי שכבר הבראתי לפני חודש וחצי…

סיימנו בבדיקה גופנית. ויצאתי עם מחמאה לעבודה שעשה הפלסטיקאי ועם הוראה רפואית להתחיל לאכול סטייקים. משהו בצלקות שלי כנראה שידר מחסור בחלבונים… אז סיכמתי לעצמי את הביקור כהצלחה.

                         חלבון

כמה ימים אח"כ חזרתי כדי לעשות סימולציה. זה מין מכשיר סיטי, שנכנסים לתוכו, והוא סורק את כל האיברים הפנימיים שלי במטרה לתכנן את זויות ההקרנה הכי טובות. אני מניחה שלפיזיקאים זה בסה"כ די מגניב. הטכנאים בחדר בדקו, וסרקו. הזיזו אותי טיפה, ובדקו שוב. הסיעו את המיטה פנימה, ושוב החוצה. אני בנתיים בדקתי אם שכיבה כזו כשאסור לזוז, מזמנת זמן איכות מחשבתי, או שדוקא לא.

כשהם היו מרוצים הם קיעקעו לי 5 נקודות קטנות על הגוף, כדי שיוכלו לפיהן לכוון אותי בכל הקרנה. עוד חווית גיל 17 שפוספסה (בהמשך לקרחת).

                         סי-טי

 

שיגור לחלל

אז עכשיו אני פותחת כל יום באותה דרך. דוקא מרענן ועושה לי סדר שיש שגרת בוקר. לא צריכה לקום ולחשוב מה עושים היום. קמה והולכת לבית חולים.

                         בוקר-טוב

מגיעה למחלקה, מעבירה כרטיס, מתיישבת בחדר ההמתנה. סביבי הרוב זקנים, (או בשלב כלשהו של גיל העמידה) ואני לא יכולה שלא להיות מרוצה מכך שהסרטן גורם לי כל הזמן להרגיש צעירה.

כשמגיע תורי אני נכנסת לחדרי ההקרנות. אני בחדר 4. מכינה את עצמי להתפשטות מהירה (הם לא מרשים לבזבז על זה זמן בפנים), ויושבת ליד מחסום מתכת עם תמונה של "זהירות חומרים רדיואקטיביים". כשקוראים לי אני נכנסת.

                         חלל

מורידה חולצה (מטריד כמה שזו נראית לי פעולה יומיומית לגיטימית), נשכבת על המיטה ומנסה לסדר את עצמי במקום המדויק. הטכנאים מזיזים אותי קצת וממקמים כל נקודת קעקוע בדיוק לפי נקודות וקרניים בצבע ירוק זרחני שמוקרנות עלי. כשהכל מוכן הם מכסים אותי במין נייר מוזר, והולכים לחדר הבקרה. עכשיו זה רק אני ומכונת החלל.

                         במכשיר

עד גיל 31 תגיעי לירח.

 

מחשבה אחת על “יום לימון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s