זמן חורף

ההיסטוריה שלי בעולם הישיבות והמדרשות לא מפוארת, אבל את זמן חורף אני זוכרת. זמן עצל, נמשך, בלי אירועים מסעירים. בלי כבישת פסגות. אבל זמן של הבשלה איטית והכרחית. זה קצת כמו ה "זמן לחכות" שאני מרגישה שאני נמצאת בו עכשיו. מין זמן שלא צריך להסתכל קדימה, לא לצד, ולא לשני. צריך לשבת ולחכות שיעבור. לא לעשות תוכניות גדולות מדי, (ולא להתבאס שנהרס לי הלו"ז כי קמתי עם כאבים ביד.) לחכות.

בנתיים אפשר להסתכל על העוברים ושבים ולשתות שייק. (כי הזמן חורף פה בנתיים הוא רק מטאפורה) אז לא מתלוננים.

                         קיץ

יומלדת

אני כבר בת 32. אם מישהו היה אומר לי לפני 7 שנים שאגיע לגיל הזה בלי ילד אחד לפחות, הייתי ממש עצובה. אבל עכשיו (שבא הרגע), זה מרגיש מאוד שמח. יומלדת זה תמיד זמן של ספירת מלאי. היו לי בעבר טובים יותר וטובים פחות, ועכשיו הרגשתי  שמחה גדולה! חיכיתי הרבה ליומלדת הזה, רציתי שיעבור הזמן והוא יגיע. הרווחתי אותו באיזושהיא צורה, והיה לי כיף לחגוגו איתו במסיבה כהלכתה עם כל האנשים שאני אוהבת.

111

וכמו שלפורים השנה היה פורים קטן באדר א', גם למסיבת סוף סרטן שלי היה טרום מסיבה (זה אפילו יצא באותו תאריך).

קיבלתי מאחי הקטן מתנה ליומלדת, שעון קיר. כבר בשנה ראשונה בבית ספר לעיצוב הבנתי שזה לא מהאוביקטים שנשאר עוד הרבה מה לחדש בהם, ולא ציפיתי לאוביקט שבאמת אתלה בבית. אבל האח בכל זאת הפתיע. הוא השתמש בכישורים המכניים המוכחים שלו והינדס את השעון שיתקדם בכיוון ההפוך. (יתקדם?)

שעון-2

קצת בעייתי להסתכל על זה בצורה פשטנית… אבל הפעלתי את הזימים כדי לחשוב עוד קצת על זמן…ועל תחושת הזמן בהקשר של השגרה המוזרה שיש לי השנה, ויצאו מחשבות טובות. בסוף הרי זמן זה הדבר שאנחנו הכי מפחדים ממנו, ותמיד בריא להתמודד עם פחד.

אדם בחייו אין לו זמן.
כשהוא מאבד הוא מחפש
כשהוא מוצא הוא שוכח,
כשהוא שוכח הוא אוהב
וכשהוא אוהב הוא מתחיל לשכוח.

ונפשו למודה,

ונפשו מקצועית מאד
רק גופו נשאר חובב
תמיד. מנסה וטועה
לא לומד ומתבלבל
שכור ועור בתענוגיו ובמכאוביו.

(פיסה משיר של יהודה עמיחי. שכל פעם נראה לי שהוא מדבר על משהו אחר).

את השבוע סיימתי בנחלאות. אוכלת קרוק מאדאם עם חברה ישנה בבית קפה של יום שישי בשוק.

                         מזרחי

דמיינתי את עצמי לפני שלוש שנים. בחורה חמודה מסתובבת ברחובות נחלאות, עם מחשבות על עמותות ועל דייטים. הרגשתי שזה ממש היה בחיים אחרים. איך זמן כ"כ קצר שינה כ"כ הרבה. אני חושבת שזה בגלל התנועה. הרבה תנועה היתה לי. וכשנעים הזמן עובר לאט ומרגיש הרבה יותר ארוך ממה שהוא. עוד סיבה לנוע. לקום כל יום אל הרפתקאה חדשה.

וההקרנה נמשכת

שגרה כזו. כל יום. כל יום.

אחרי שמחברים אותי למכשיר, אני נשארת לבד בחדר. אסור לזוז. זה קרקע מושלמת לבדוק על אנשים סקיצות מוזיקליות נסיוניות. לראות מה עובד עליהם טוב ומה לא. במקום זה כמעט כל בוקר אני שומעת פרנק סינטרה. ובימים מיוחדים שנסונים ישנים. תכלס חבל.

הדיבור אצל החולות והחולים זה שהקרנות זה בקטנה. (אכן בקטנה שמשווים את זה לכימותרפיה.) אבל אולי קצת יותר מדי ציפיתי פה בסה"כ לחוג יומי. וזה לא כיף. שוב עייפות שלא מתאימה לשעות שינה שאני נותנת לעצמי. שוב כואב, מגרד, מעצבן. יש גם עניין של משחות וטיפולים, שיעורי בית לחוג. ההמלצה המרעננת ביותר היא לפזר על עצמי קורנפלור להרגעת העור. מזל שהוא שוכב כבר כמה חודשים טובים במדף העוגות ומחכה לדקות התהילה שלו.

                         קורנפלור

וכמו עם כל דקות תהילה, הם עוד מעט מעט נ ג מ ר ו ת   🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s