אז מה עכשיו?

בין עבודות, תקופת מעבר. אוטוסטרדת מצבי הרוח שלי לא נגמרה עם סיום הטיפולים. החלל הזה, והציפייה למלא אותו כמה שיותר מהר…ממממ….לא קל. (ואולי זה בכלל טיפול הורמונלי חדש שמעצים אצלי הכל…?!? )

הטיפול האחרון של קייטנת הסרטן היה בפורים. כשכולכם גירדתם את עצמכם מהמיטה אחרי לילה של הסתובבויות. אני התייצבתי בשעה 8:30 בבוקר (מחופשת) והשתחלתי לי מתחת למכשיר ההקרנה. זהו. מזל טוב. נגמר. חג שמח. פורים שמח.

פורים

האחות ישבה איתי לשיחת סיכום. אמרה שלרוב בשלב הזה מגיע קצת דיכאון ושאני לא אבהל. חברה אמרה שעד עכשיו הייתי עסוקה בטיפולים, ועכשיו יש לי זמן להתמודד רגשית עם כל מה שעברתי. אמא דאגה מלשמוח יותר מדי, כי צריך לשמור על הגוף כדי שלא יפתח שוב תאים סוררים.

ואני?

בתוך שובל הברכות והתחושות הזה, חזרתי הביתה. עד שעה 12:00, כבר הייתי שרועה על הספה, עמיר לב ברקע, ובקבוק עראק על השולחן. (מושלם או עצוב?).

 

איך לעזאזל חוזרים לכושר?

כל פעם שסיימתי סדרת טיפולים, קיבלתי מאחות המחלקה דף שחרור סטנדרטי עם הוראות, תופעות לוואי צפויות, זמן החלמה, והמלצות להמשך. תמיד מצאתי שם את השילוש הקדוש: תזונה נכונה פעילות גופנית ושמירה על משקל תקין. לפני כמה חודשים נפגשתי עם הרופאה שלי בדיוק כשחזרה מהכנס השנתי העולמי על סרטן שד, היא הסבירה לי בחיוך גדול שלפי המחקרים האחרונים, ההמלצות הכי חמות זה לעשות הרבה פעילות גופנית. הכי טוב 45 דקות חמישה ימים בשבוע.

אוי לא.

לא שאני נגד פעילות גופנית. זה מנקה את הראש, מחייה את הנשמה, כמובן טרנדי מאוד, אבל את החלום שזה יהפוך להיות משהו שיגרתי וזורם בשגרה שלי, עדיין לא הצלחתי להגשים.

אופניים

דיווש ברחבי העיר כדי להגיע ממקום למקום. נחשב?

פילאטיס

פילאטיס עושה הרבה. כיף. אבל איכשהו לא נראה לי מספיק עונה על ההוראה הרפואית…

ריצה

וכן אני מנסה גם לרוץ. (לא בטוחה שזה חוקי לגור בתל אביב ולא לעשות את זה). אבל 45 כפול 5 עוד ממש רחוק. ממש!

ריקוד

אולי זה הפתרון. נראה לכם אפשר להתחיל להיות רקדנית בגיל 32?

 

אז מה עושים מפה?

אני מרגישה שכ"כ הרבה חודשים אני בודאות שיהיה טוב. הרבה יותר מטוב. ולפעמים זה מה שנתן לי את הסבלנות והכוחות להקפאה הזמנית של החיים. עכשיו הגיע הרגע לפדות את הצ'ק. וזה פאקינג מפחיד. יש לי גם הרגשה שלא הבנתי בדיוק את התאריך שהיה כתוב עליו.

אני יודעת שזו קלישאה, ושבדיעבד לתת סימנים לסיפור זה לא באמת חכמה. אבל כל ההצמדות הזו לחגים לא נותנת לי להתעלם. אז בפורים סיימתי את הפרקטיקה. מאפלה לאור גדול. ועכשיו אני צריכה תקופה של נקיון פסח. לנקות את שאריות המחלה, לנקות את הדברים שחוויתי שם וצריכים להישאר מאחור. למיין מה לקחת איתי להמשך ומה לא…

הר-תבור

 

גילוי נאות

מודה. התמכרתי לבלוג. גם עשה לי סדר במחשבות, וגם כמובן הביא לי קהל. (צורך קיומי. מה לעשות) אבל לבלוג הזה, חייב להיות סוף. אני עוד לא שם לגמרי, אבל קאמינג סוון סווון….

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s