אוהבת תציצי שלי. מאוד. ועדיין יש מלא דברים שאני רוצה לעשות איתם. רוצה שהם ישארו גמישים, ורכים, קרירים כאלה. ושאני יסתכל עליהם במבט שכולו בטחון ואהבה, בלי לפחד שהם מחביאים בתוכם סבל והתמודדות. סתם שני ציצי.
ובכלל לא דיברתי על מה שאני רוצה שמישהו אחר יעשה אתם.
בחמישה ימים בן האבחנה הראשונית לתוצאות הביופסיה, הייתי בטוחה שאני אטוס לחו"ל. הבנתי שיש לי סרטן, ושצריך לטפל בו, אבל הייתי בטוחה שאפשר לדחות את ההתמודדות בכמה חודשים. התוכנית היתה לטוס להנות ולהתעלם ורק אחכ לחזור,לספר להורים שלי ולצאת לדרך.
ביום שקיבלתי את הביופסיה, נפגשתי עם שני, הרופאה שלי. (דר שני פאלוך שמעון בשמה האמיתי) שהכניסה אותי בשבע בבוקר לפני התורים.היא היתה חד משמעית בביטול הטיסה שלי לארצות הברית או לכל מקום אחר כרגע. לפני שהסתפקתי להבין את המשמעות של זה, היא כבר מילאה לי טופס ביטול טיסה לחברת הביטוח… זהו.
באותו ערב ההורים שלי תכננו להגיע אלי כדי לאחל לי טיסה נעימה. הם באו אחרי יום ארוך בדרכים, מותשים ומוטרדים.
אני הייתי בלחץ. פחדתי מאוד מהתגובה שלהם ופחדתי שהסיפור הזה הופך להיות אמיתי. עד אז זה היה משהו שאני וסיני (אח) התמודדנו איתו בצורה טכנית. עשינו מה שצריך.
לערב את ההורים זה להתחיל את "חבילת הסרטן"
קניתי מלא עוגות (מקפא שוקולד, קוראסונים צרפתיים, חיתוכיות אגוזים). קניתי חלב לקפה, סידרתי את הבית, וניסיתי להירגע. ההורים שלי נכנסו והתיישבו על הספה גמורים מעייפות ורק בקשו קפה.
"יש לי משהו לספר לכם. הוא לא טוב אבל גם לא ממש נורא…"
וזהו משחררת לאויר.
אז איך לספר?
ניסיתי כמה טקטיקות. בהחלט חוויה מעניינת עם המון אנקדוטות לחשוב עליהם.
הראשונה, והספונטנית ביותר, התרחשה דקה אחרי השיחה עם הרופאה (זו שעושים בחדר שקט ונוח, ושבודקים לפני אם "את לבד פה"), לא הייתי מסוגלת להוציא מהפה את צירוף המילים סרטן ואיזושהי מילת ייחוס עלי. אז פשוט כתבתי לקבוצת הווטסאפ החביבה עלי "הודעת היום: לשרי יש סרטן"
שלחתי את זה וחיכיתי לראות מה יקרה…
לא חיכיתי הרבה…
השניה היתה באותו ערב, עם חברה טובה במקום הכי לא קשור. הופעת רוק. מתיישבת ושולפת. מה המצב? יש לי סרטן.
חברה שלי בהתה בי דקה או שתיים, ואז פשוט הפכה להיות הדבר הכי תומך והכי לא מכביד שיכולתי לבקש. אפילו הצלחתי להנות באותה הופעה. יש מינון מדויק בתמיכה בחולה, של אמפתיה, דאגה, בטחון שיהיה בסדר, קורטוב נונשלנטיות לגבי העניין, ומעל כמה גרגירי רחמים. אבל ממש מעט. רק בשביל שתרגישי גיבורה.
עשיתי כל מיני בדיקות, ואני מניחה שאעשה עוד הרבה. דקירות הפכו להיות דגדוג נחמד. או כאב ממכר.
אבל את הפטסיטי אני כנראה אזכור. אני אפילו לא בטוחה למה. או שזה הקנקן מהקיבוץ שמלא במיץ פטל רדיואקטיבי, או החדר המתנה, או הרופאים הטכנאים שאפילו לא נתנו לי מבט אחד חם ומבין. אולי בכלל זה החום המוזר שהרגשתי בגוף. אולי הקור? אולי הקלסטרופוביה…?
האמת שום דבר מהם לא באמת היה נורא. נראה לי,פשוט שם היה הרגע שהבנתי שאני נותנת את הגוף שלי לרפואה הציבורית בישראל. ושהם הולכים לעשות לי כל מיני דברים. חלקם ממש ממש לא נעימים.ושאין לי ממש ברירה.
וגם, שזה לא ייגמר ככ מהר
הכל התחיל בשלוש מילים.
"את לבד פה?"
אני שוכבת לי על המיטה, החזה שלי מלא ג'ל קר ונעים, ומישהי (רופאה?) מסתכלת עליו יותר מדי זמן. אני עדיין חולמת על הטיול בארצות הברית שמתחיל עוד 5 ימים. טיול שתכננתי במהלך השנה האחרונה, כולל בחירת ההרים, הערים, החנויות והמופעים. שלושת המילים האלה גרמו לי להבין שאולי יש מכשול קטן (אבל ממש קטן…)
בריאות אצלי היא הכי מובן מאליו. אני תמיד במשקל תקין. אוכלת בריא. לא צריך להגזים "עושה פעילות גופנית" אבל גם לא לגמרי מזניחה. חברים. ים. שום כדורים, גם לא אקמול. מסמנת תמיד על הכל "לא" בכל הטפסים הרפואיים למיניהם.
ואז יש בלבול…כמה ימים של הלם…וההבנה שבריאות זה הכי חשוב, ושזה לא שם.
Cup Case 